ישבנו שם כמעט שעתיים, אבל לא אמרנו כלום. ארבע שנים חיכיתי
לרגע הזה, אבל כשהוא הגיע לא ידעתי מה לעשות. הסתכלתי עליו,
הוא היה נרא ה די עצוב. זה די מוזר, חשבתי שהוא ישמח לראות
אותי לפחות כמו ששמחתי לראות אותו.
אחרי כמה דקות כאלה של מחשבה, הבנתי שגם אני נראה ככה ולכן
התחלתי לחייך. חיוך דבילי, סתמי. אחרי כמה שניות הפסקתי, זה די
כואב לחייך ככה. הוא הציץ ושעון, הזדקף ובא לומר משהו, אבל מיד
התחרט, ושוב  נשען על משענת הכורסא ושתק. השתיקה, הזכירה לי
דברים שהיו פעם, לפני שנסעתי. בעצם, אף פעם לא דיברנו באמת,
ממש שיחה כזאת. מוזר. הייתי צריך להגיע לרגע הזה כדי להבין את
זה.
הוא השתעל. הצעתי לו מים אבל הוא סירב. הוא אמר שזה בסדר. הוא
כמעט לא הסתכל עליי. הוא העדיף להסתכל על הפסנתר שעמד בצד.
כשהייתי קטן, הוא הכריח אותי ללמוד לנגן על פסנתר. אחר כך הוא
שתה קצת ומזג לעצמו עוד כוס. פתאום צילצל הטלפון הסלולארי שלו.
רק לאחר חמש שניות הוא שם לב ומיד ענה. הוא כמעט לא דיבר, רק
הקשיב והחוויר. הוא ניתק בלי לומר שלום. "מה קרה?", שאלתי.
והוא כאילו התעלם מדבריי, חשב מספר שניות ואמר לי: "בוא, אמא
בבית חולים".