אחרי שהזדיינו,
קמנו מהמיטה וסידרנו את הסדינים.
"יש לי רעיון אדיר ילדה" אמרתי לה.
"בואי נצייר מופשט בחושך, מבלי לראות
את התנועות שלנו, מבלי לחשוב,
עיוורים במחשבתנו"
היא הסכימה.
אז התחלנו, לא ידענו איזה צבע
אנחנו בוחרים אפילו. רק ציירנו
ומיששנו את הנייר.
ואז הדלקנו את האור.
ואני מביט בשלך, ואת לא מביטה בשלי,
מתביישת לראות את פרי יצירתי.
אז אצלך אני רואה קווים שחורים מרוסקים,
ועוד הרבה אדום וכחול יחד.. משולבים.
קווים בעיקר, אין עיגולים. הכל סימטרי וישר.
מבין כל 24 הצבעים האלה בחרת דווקא שחור?!

את במגמת אומנות,
ואני סתם ריאליסט מגעיל.
את מתביישת ממני,
תמיד התביישת כל כך.
יש לך במה להתבייש.
אני מנסה לפתוח אותך,
אך אני פותח רק במובן של מין.
לא רוצה מין, נמאס לי מין את שומעת?!
לא רוצה גניחות.
מיציתי את העניין של לזיין.
את לא מבינה שעכשיו שאני רוצה אותך רגשית?!
אז בואי, תביטי מה ציירתי בדף שלי.
כן, לא ציירתי כלום!
הוא לבן! אל תתפלאי כל כך.
ואת שואלת "אבל... למה?"
בואי נתחיל מחדש אהובה שלי...
רוצה להגיע אל הלב שלך...
בינתיים, כל כך חשוב לי לראות את לבך,
שאת כל כך מתאמצת להסתיר אותו ממני.
בואי נזדיין רגשית היום!
מה את אומרת?!