אני שקוע בזבל עד עמקי נשמתי, ואף אחד לא טורח לפנות אותו.

לפעמים החיים מפילים אותך על הברכיים, גורמים לך לבכות עד
אובדן הראייה, השמיעה, יכולת ההבחנה שלך והרצון להמשיך לנשום.
לבך ריק. הזכוכיות העדינות שהקיפו את לבך הרך והגנו עליו עד כה
- נשברות. כל המסגרות בחייך מתנפצות לרסיסים מול עיניך העייפות
מדמעות, ואתה רוצה לומר משהו, אבל לא יכול. אתה רוצה, אבל זה
פשוט לא יוצא. זה לא פשוט, הכל כל כך מסובך פתאום וכולם סביבך
רק בוכים. זה עוזר? הוא יחזור?  

החיים שלי, הייתי רוצה לתת אותם במתנה למישהו שאהבתי ושלא אזכה
לראות עוד בחיים. נקודות קטנות מצטרפות למילים גדולות מול עיני
המלאות דמעות כשאני קורא את הכתוב על הקבר. אנשים מתים, והשאר
ממשיכים לחיות, לנשום, לצחוק - בלעדיו. הזמן עובר ואנשים
מתחילים לחזור לשגרה, רק פה ושם מישהו אומר משהו וכולם נהיים
עצובים פתאום.

אנשים מנסים בכוח לגלות את הגלגל הקטן שמפעיל את העולם הגדול.
אנשים עושים מדיטציה, אהבה, סמים. כל אחד, בדרכו שלו, מנסה
להתמודד עם התיק הכבד אותו הוא נושא על כתפיו. כל אחד מחפש
דברים אחרים בחיים, אבל כמה דברים משותפים לכל בני האדם - אין
אדם בעולם שלא רוצה לאהוב, להיות נאהב ולמות בשלב מסוים בחייו.
החיים מסתבכים לפעמים. לא כולם מצליחים להתיר את הקשרים ולחזור
למסלול. יש כאלה שמסבכים את עצמם עוד יותר תוך כדי ניסיון נואש
להיחלץ, ויש כאלה שבידיהם-שלהם הם כורכים את החבל סביב צווארם,
ולפעמים הם עצמם גם אלה שמושכים אותו למעלה ואז מוצאים שעיר
לעזאזל ומאשימים אותו ששמט את הקרקע מתחת לרגליהם.      

לא משנה איפה אני, אני תמיד מרגיש שמשהו חסר לי, ולפעמים אני
יכול לשים את האצבע על הדבר, אבל לרוב אני לא מצליח למצוא
אפילו את הדופק של עצמי.



מוקדש לרן ז"ל.