אני יושבת פה לבד
מרגישה כל כך רע ולא יודעת למה.
הדמעות רוצות לפרוץ החוצה ואני עוצרת אותן.
אני לא יודעת למה.. בעצם, אני כן יודעת
כדי להרגיש חזקה,
כדי להוכיח לעצמי שבחיים לא תגרום לי לבכות..
אבל על מה בכלל יש לבכות..?
אתה יודע על מה אני בוכה. אני לפחות מקווה שאתה יודע.
אבל אני לא בוכה..אני חזקה.
יושבת פה לבד,
בבית ריק,
אחרי ששלושה ימים הוא היה מלא בך,
רק בך.
היו עוד הרבה אנשי בבית בזמן הזה,
אבל בשבילי זה היית רק אתה.
נהניתי.. אתה אומר שגם אתה, אבל אני יודעת שהיית מעדיף להיות
במקום אחר.
אצלה.
היית רוצה להיות אצלה.
ואני מתבוננת עליך מהצד ורואה אותך סובל
ואני לא יכולה לעזור לך, וזה כואב לי.
כואב לי כל כך.
אבל הכי כואב לי זה שאתה לא רואה מה יש לך בידיים כרגע.
אני יודעת למה אתה לא רואה, כי אתה אוהב אותה עדיין
אני מבינה.. או יותר נכון מנסה להבין למה אתה כל כך מתעקש.
ואתה אומר שיש לך רגשות גם אליי,
אבל אותה אתה אוהב.
והבטחתי לעצמי שאני לא אפגע,
אבל הפגיעה פה היא בלתי נמנעת
ואני מנסה חזק להחזיק את עצמי,
אבל אני יודעת שבקרוב הדמעות יפרצו החוצה
ולא תהיה לי דרך לעצור אותן, ואתה לא תהיה פה כדי לעזור לי
לעצור אותן
וזה יכאב לי,
יכאב לי מאוד.
אבל אני יודעת עוד משהו..
שבקרוב אני כבר לא אהיה פה
לא כי אני רוצה,
כי אני חייבת..
ולך זה לא יכאב, אפילו לא קצת
כי אתה אוהב אותה
ואני בוכה..