New Stage - Go To Main Page


פיטר מת למחרת הסופה. קברתי אותו כמו שטל נושר מהעלים [כמו לא
היה דם או רשע]. אין יותר מידי מה להגיד. אני עייפה ואוכלת
תפוח וודאי בקרוב יבואו לפנות אותי באוטו גדול וקירח. אני
אהבתי את פיטר והוא אהב את הזריחה וכעת, כשהוא איננו העולם יפה
כמו השכול. [הנני; קח הבל. קח פה]. הרופא מרים לי את החולצה
ומאזין. רוצה לומר: "כאן ודאי פעם שמעו ים" ואין לו תעוזה או
את העיניים לומר משהו כזה. עכשיו מחפשת לאן ללכת והגשם מכה
בשער הרחמים כמו שילד מכה ילד אחר. מתוך האדמה אני הגעתי,
ועכשיו תנו לי להכנס!

מוצאת אדם בתחנת אוטובוס והוא עטוף. [תכריכים? אולי]. אני
פותחת בשיחה: "אמור מה יש לי ואומר לך מה יש לי להפסיד". אותו
אדם, שכביכול עונה לשם יחזקאל, עולה על קו 41 ונמוג בין ריבועי
הזכוכית שנקראים בעגה המקומית 'חלון'.

ואיך אפשר לחיות במקום בו אפילו למילים הכי קלות יש שורש.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 28/4/04 12:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנסטסיה שוסטר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה