לפני
עוד שעה זה מגיע, אני לא מאמין שזה קורה לי... כל כך ניסיתי
להמנע מזה... מה לא עשיתי? את כל חיי שיניתי כדי להמנע מזה.
שומע עוד שיר, הקולות מתפזרים במחשבה ומדי פעם מרחיקים את
ההבנה שעוד מעט אני אתמודד עם הפחד הגדול של כולם .

מגיע
אני יורד מהאוטו ונכנס למקדש. ענת, מזל שיש את ענת, הבחורה
בלבן עם השיער הצהוב, לא כל יום רואים בלונדינית אמיתית, ועוד
בעמדה כזו, (איך בחורה בלונדינית יכולה להפחיד כל כך?) אני
שואל את עצמי, ואז היא מחייכת ואומרת - "שב על הכיסא".

הרגע הגדול
"איך אתה מרגיש?" שואלת אותי ענת, (אם לא הייתי פה הייתי מרגיש
הרבה יותר טוב) , "סבבה" עניתי, פעם קודמת נתתי לה את ההקדמה
הידועה שלי במקרים כאלו - זו היתה הפעם הראשונה שלנו בעניין
הזה - "את הולכת להפעיל עלי אלימות שכנראה אני לא אוכל לספוג,
אז אני מצטער מראש על התגובה" תגובתה אז הייתה חיוך מהול
במחשבות להלן: "על מי נפלתי? מה הוא מטורף? איך הוא אומר לי את
זה? אני האחראית פה? ... במחשבה שניה ... כדאי שאשתדל לא לבחון
את המצב"
סבבה, תשובה כל כך סתומה, בדיוק מה שהייתי צריך. "תכיני את
המזרק"  ענת אומרת לגברת בלבן שכל פעם משתנה, שבתגובה מביאה לה
מכשיר מפחיד שמסיבה לא ברורה מצליח להגיע אלי לתוך הפה,
ולהפעיל את תאי הכאב בגופי בצורה מוגברת. "זה מאוד חשוב" אמרה
לי אימי " בלי זה אי אפשר להתחיל" (מה לעזאזל היא חושבת? אם זה
חשוב מה אני קשור לעניין?) - האמת? לא כאב יותר מדי, האמת? חבל
שלא כאב.
"אתה מרגיש הבדל בין השפה הימנית לשמאלית?" , " כן , אולי, אין
לי כל כך נסיון בדברים האלו" עניתי לענת ואז היא בחנה לי את
השפתיים " יש הבדל?" (יש ,אין, תתחילי שנוכל לסיים) "בסדר"
עניתי - תשובה ממש לא במקום בעיקר אצל רופאת השיניים, "אז
מתחילים!" אמרה ולקחה מכשיר שנראה יצא ממש מתוך אינקוויזיציה
מתוחכמת, והחלה לשייף את השיניים.
משהו מורגש בפה.
זה לא הרעש, זה ממש הרגשה.
אני מסמן עם היד ובאנחה קלה.
"הכל בסדר? אם הזריקה לא תפסה ניתן עוד אחת!"
עוד אחת? מה? אהה..  שוב עניתי את אותה תשובה מטופשת "בסדר
בסדר".
שוב המכשיר בפי אך הפעם הוא נכנס יותר.
כאב.
הגוף קופץ.
אני מבין איך הגוף מרגיש במכות חשמל בסרטים.
ענת  נבהלת ומעיפה מבט בהול בחברתה  ומבינה, כמו שאני מבין
שהזריקה לא השפיעה, ואכן שהכאב הוא גדול מנשוא התגובה לא
נעימה. האיום מתממש.
"אל תדאג , עכשיו לא תרגיש את הזריקה"
(בטח שאני לא ארגיש, אחרי מה שעברתי, אני לא ארגיש גם אם פיל
ידרוך עלי)
זריקה. מחכה שתשפיע הזריקה הנוספת, ובנתיים מבין שהזריקה
הכואבת היא חשובה, היא כל כך חשובה שאם היא לא הייתה קיימת לא
היה בכלל מקצוע כזה שנקרא רופא שיניים, וכנראה היינו ממשיכים
להשתמש בדלתות אליהן קשור חוט כרופא השיניים העיקרי.

הטיפול
נכנס שוב לחדר, הפה כולו תפוס, עכשיו אני יודע להבחין מתי
זריקה פועלת ומתי לא! קיבינימט! איחרתי באיזה 10 דקות!  אומר
לעצמי ("דקל, אל תשכח, ככה מרגישים אחרי זריקה, אם לא מרגישים
ככה, בא משהו כואב ומכאיב לך בתוך הפה"), מזל שהפקתי לקחים.
פה ושם אני שוכב ומפנה את מבטי בעניין רב פעם למנורה, פעם
לנקודה ספציפית בתקרה, ופעם לחור שיש בין הכיסוי של המנורה
לבית המנורה. ברקע קולות מסגריה מנגנים לי, ובלונדינית עם
עיניים כחולות מנצחת על התזמורת ומדי פעם נותנת הוראות כגון
"תפתח את הפה" "תוריד את הסנטר (לא צריך ניתוח פלסטי בשביל
זה?)" או סתם אומרת כל מיני דברים שאו שאין להם משמעות בעיני
או שהם לא מעניינים אותי או שאני פשוט ממש טרוד בליכלוך שיש על
התקרה איפה שכנראה הרגו איזה זבוב לפני כמה ימים.
"עוד דקה ומסיימים" אומרת ענת.
מה? הייתי פה יותר מדקה? איך הזמן רץ כשמתענים.

החזרה הביתה
"מתי לקבוע את התור הבא?" שואלת פקידת הקבלה
.... אני עונה לה במבט טיפשי.
"מה אתה לא יכול לדבר?"  ואוו רק עכשיו הבנתי שזאת שאלה מטופשת
אם התשובה עליה היא כן.
"טוב ביום חמישי הבא" חייכתי והלכתי הביתה.
כל הדרך הביתה כתבתי את החוויה בראש.
אני מהיום מצחצח שיניים עשר פעמים ביום, עושה חוט דנטלי, מי
פה, הלבנה, הברקה, החמצה וכל מה שירחיק אותי מהמעבדת כאב
שנקראת מרפאת שיניים.
אני לא אחזור לשם בחיים.
.
.
.
טוב נו ביום חמישי הבא יש לי תור.