תמיד השיחה איתם מתחילה מבדיחה, -  "ספר בדיחה", הוא אומר לי
ואני מספר לו את הבדיחה שקראתי בעיתון סוף שבוע שעבר. הוא נשפך
מצחוק ומתגלגל ולבסוף אומר -
- "מצחיק..."
אבל הוא צוחק עוד יותר חזק אחרי שהוא מספר לי רצף של בדיחות על
גרוזינים עשירים והומואים שמתקלחים במקלחת, אחת אחרי השניה,
מעין סגה על הגרוזינים. לאחר שהוא נרגע קצת, הוא הוציא מכיס
חולצת ב' חפיסת L&M והכניס לפה סיגריה.
- "אתה מעשן?"
- "לא תודה", אמרתי - "בתאבון".
הוא הסתכל עלי רגע עם עיניים עגולות כשתי צלוחיות תה אנגלי,
העלה חיוך בקצה השפתיים, מן חיוך רשעי מבולבל שלא מבין למה
התכוונתי והדליק סיגריה. הדליק בפוזה כזו, עיניו מביטות
השמיימה, סיגריה מוחזקת בשפתיו בלבד. מדליק בלי מצית,
בגפרורים, סימן הפשטות אך אם זאת יש בהם הכוח. לא ברור של מה
אבל התנועות שעשה כדי להדליק סיגריה היו כאילו היה מנצח על
תזמורת, הינף יד כליל וחזק, דק ומדויק...
 
הקדמה באמצע הסיפור

  אני רואה אותנו מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות של זרם העתיד,
הדור הבאה של ישראל, שמי יודע, אולי יקרא תגר על הממשלה ויבקש
אוטונומיה עצמאית בארץ הקודש בבוא היום.
  לדעתי גיל ההגעה לארץ הוא שקובע את אופי ההתפתחות
הסוציו-אקונומית החברתית של האדם.
  לא, איני למדתי פסיכולוגיה וסוציולוגיה לבגרות, אך אין זה
אומר שאני טועה, שכן אין אני טוען שאני צודק.
  הראשונה מבין הקבוצות, אני קורא לה "קבוצת גיל הגן", דהיינו
ילדים בני 0-7 שבאים לארץ, הם אלא שיהיה להם הכי קל להסתגל
לשפה חדשה, למוסכמות, להתנהגות בני גילם וכ"ו. חבריהם יהיו
לרוב ישראלים, ותחומי ההתעניינות שלהם יהיו כשל ילידי הארץ.
  השניה נקראת "קבוצת הבוגרים", דהיינו בני 14-20 ומעלה, כאשר
הם לרוב אחרי גיל ההתבגרות, החיים מעבר לים מכריחים אותם
להתבגר מהר. הם אינם פתוחים לקלוט דברים חדשים, היה להם טוב אז
למה להם להשתנות פתאום, הם אלא שימשיכו את חייהם כאילו כלום לא
השתנה. הם ימשיכו להסתובב בחבורות רוסיות כאלה שמתיישבות
בפארקים בשעה עשר בערב ומנגנים על גיטרות את וויסוצקי או
רוזנבאום1, ילכו למועדונים רוסים וינסו להתרחק מקשר עם כל
ישראלי שיפגשו בו.    
  והשלישית שלה אני קורא "המעורבבים", דהיינו בני 7-14, כאשר
זהו הגיל שבו האדם מתחיל להתפתח, אני לא יודע למה אבל לדעתי
בגיל הזה אפשר לרכוש הרבה משני העולמות של שתי הקבוצות האחרות
וכך להיות בעצם מעורב בשניהם, להיות בעל נושאים משותפים עם שתי
הקבוצות, להיות חבר בשתי הקבוצות, לחיות בתרבות מעורבבת של בית
רוסי ומנטליות ישראלית.

סוף ההקדמה

  השעה הייתה כבר ערב, שמירת שש עד עשר, או יותר נכון שבע עד
עשר. פשוט שעה וחצי לוקח לנו השומרים הג'ובניקים ללכת לחדר
אוכל בבסיס, לאכול, לחזור לחדר השומרים, לקחת אפוד, קסדה ותיק
כדי לעלות למשאית שתסיעה אותנו למחסנים בשום מקום. חבל לי תמיד
על אותו השומר ששומר מארבע עד שש, או יותר נכון עד שבע, גם
מאחרים לו גם נשאר רעב כי לא היה בארוחת ערב. איך אומרים? -
"Been there - done that". מסכן הג'ובניק.
  האוויר היה עדיין חם ולח אבל העננים שהצטברו מעלינו כיסו את
שאריות קרני האור של השמש המייגעת של אותו היום. במרחק כמה
מאות מטרים מאיתנו היה כביש סואן ובינו לביננו פרוס פרדס
תפוזים נטוש שבו מדי לילה מייבבים כלבים משוטטים.
  הוא שכוב על המיטה בבודקה, האפוד עליו פתוח, הנשק זרוק לידו
ואני יושב מול דלת הבודקה, בכיסא פלסטיק עם אפוד סגור ו m-16
ארוך עלי, מסתכל שאף אחד לא בא לביקורת.
  לאחר הבדיחות מגיע רגע ההכרות. ההכרות תמיד מתחלקת לכמה
נושאים מרכזיים, אצלנו אלו היו: אלף - מהיכן בעולם? כמה זמן
בארץ? בית - מהיכן בארץ? גימל - כמה זמן בצבא ומה התפקיד שבו
משרתים?
  דווקא התחלנו מהסוף, עבדכם הנאמן, התגייס, קורס שלושה
חודשים, חתימה לשנה וזהו. היום משרת במשמרות, איך אומרים? "בית
זונות". הוא, החליט להיות יותר פרטני, אולי כי שעממתי אותו,
אולי כי הוא רצה להשוויץ. שמות של מדריכים מטכני בחיפה נזרקו
באוויר, ההוא כזה וההיא כזאת, עם זה הלכתי מכות ועם המב"ס2
שתיתי קפה... פתאום הוא קפץ חזרה בזמן, החל לספר על ביה"ס שבו
למד, ואני שותק ומקשיב ומהנהן עם הראש. הוא סיפר על י"ג וי"ד
שהוא עשה ושוב חזר לספר על טכני, מסכן. חבר שלו, שהיה שם
מדריך, הבטיח לו תפקיד בקריה, משהו סוף הדרך, אבל הפרוטקציה לא
עבדה, הוויטמין לא עוכל בידי ה"מערכת העיכול", נאמר לו כי אין
תקן לחיילים אז הוא נשלך לבסיס אחזקה אווירית או משהו כזה
ובקיצור בס"א3. אכן באסה. את הפוטנציאל הטמון של הנדסאי חשמל
ומערכות בקרה הוא מבטא בעבודה אזרחית.
- "איך השגת אישור עבודה?" שאלתי כי באמת, גם אני רוצה לדעת,
נמאס לי להיות חייל ממושמע למערכת.
- "מה? אישור עבודה אתה לא יכול להשיג? מה אין לך מינוס? אתה
לא יודע איך לחיות!"
את זה עוד נראה, חשבתי לעצמי. להיכנס למינוס אלפיים שקל כדי
שמש"קית ת"ש תבוא אלי הביתה תחטט לי בחדר, תכניס את אפה למקרר,
תבקש את תלושי המשכורת של ההורים, רגע, של שניהם? אם שניהם
עובדים, אז מה אני מבזבז את זמנה? תרמית מעניינת להיכנס
למינוס, אבל מי יבטיח לי שאני אמצא עבודה ואכסה אותו? או שמא
אמצא, האם אוכל להחזיק בעבודה? שבת לשלוש ושמירה באמצע חודש,
לא זה יותר מדי.
- "אתה סתם מתרץ!"
עדיין זה נראה לי קיצוני, בטוח יש דרך יותר קלה, הוא פשוט לא
מגלה לי. הוא הוציא שוב סיגריה  מחפיסת L & M, אבל לא הדליק
אותה, הוא הסתכל על הסיגריה כאילו חושב על משוואה טריגונומטרית
ושאל -
- "מהיכן אתה?"
השאלה באה ללא הקשר לשיחה, היא באה לפתוח דיון חדש, המשך
ההכרות שלנו, "פרק 2". מיד הובהר לשנינו כי "דינאמו קייב" היא
קבוצת הכדורגל האוקראינית האהודה עלינו, אפילו שהוא לא אוהב
כדורגל, מוזר, כי אני כן. אז למה הוא אוהד? אני מאמין לאות
ההזדהות, כדי לא לשכוח מי הוא באמת. אם כן, שנינו אוקראינים,
הוא בלונדיני עם עיניים כחולות ואני שחום כמו מרוקאי שנולד
במקום הלא נכון. הוא יהודי ואני לא. ככה זה, הלוגיקה היהודית,
אם אמך יהודית ואביך לא אז אתה יהודי, אם אמך לא יהודיה ואביך
כן אתה לא יהודי. חבל, כי שם דווקא הייתי יהודי... הוא בארץ שש
שנים, אני כבר עברתי את חמישית היובל.
- "קורה" הוא אומר לי - "תנחומיי".
- "תודה, משיב לו אני, כאילו כלום לא קרה.
גם מקום מגורים בארץ לא עורר בו פליאה,
- "אה, רחובות? יש לכם שם הרבה כוסיות נכון?"
- "לא יודע, לא עוקב", אמרתי ושתקתי.
- "אני מחדרה" הוא אומר - "אבל לא משהו לעומת מה שהיה לי שם,
פה זה גן ילדים, אפילו מכות לא יודעים ללכת פה. שם מילה זו
מילה, בלי שאלות, חבר אמיתי הוא חבר שישב במקומך בכלא שנתיים,
לא כמו כאן, פה זה גן ילדים."
ניסיתי לחשוב על נושא אחר לשיחה, רק שיעזוב אותי, שירד ממני,
נושא משותף שיעניין אותנו. מצאתי! ספרים, הוא תולעת ספרים של
מדע בדיוני והוא קורא את כולם ברוסית. הספר בעברית היחיד
שהחזיק בידו היה איזשהו ספר הכנה לבגרות בספרות לפי תכנית
בגרות לעולים. אז איכשהו סיפרתו לו על ספר שקראתי דיאז על
אינשטיין והמשוואה שלו. התחלנו לשוחח מקצועית, הוא אפילו הוכיח
לי שכל המתמטיקה שאנחנו משתמשים בה היא אך ורק כדי להפריך
ולכפר על הטעויות שאין אנו, האנושות, יכולים לפתור. הוא אף
הראה לי איך להוכיח ששתיים פלוס שתיים שווה לכל מספר שאבחר,
מעניין דווקא, היה משהו בדבריו.
  הוא יצא החוצה מהבודקה, התיישב לידי והדליק את הסיגריה. עשן
לבן וסמיך אפף אותי לרגע. למה תמיד הרוח באה בכיוון שלי? אני
נושם ומעשן פסיבית, אני ביישן! לא נורא, כבר התרגלתי מחינוך
בבית עם אבי.
  הוא לא כמוני ואני לא כמוהו, אולי הפרש השנים בינינו סה"כ
שנתיים אבל אנחנו שונים כמו אור וחושך, כמו יום וליל. אפילו
שנולדנו לאותה מנטליות התחלתית, מעין "מנת משכל אפס", שצמחה
בסביבה עוינת וממושמעת בקפיטליזם מתפורר והפרסטרויקה של
גורבאצ'וב, אך ההפרש של כמה שנים של הגעה לארץ הוא הקובע את
ההבדל. בלית ברירה אנחנו מתחלקים לפי קבוצות שמאופיינות בדרכים
שונות. מוזר לי לגלות בני נוער שמגיעים לארץ בגיל ארבע-עשרה,
חמש-עשרה פלוס שמתחילים להסתובב בחבורות רוסיות, מדברים רק
רוסית, ממשיכים את חייהם כאילו לא נפסקו ביום אחד, כאילו לא
עלו על המטוס, כאילו חבריהם לא נשארו מאחור. לומדים בפנימיות,
כיתות דוברי רוסית, שומעים מוזיקה, קוראים ספרים, רואים סרטים,
הכל מכל תרבות ה - Russian!!!. ניסיון להשלים ולהבליג על כך
שאף אחד לא שאל לדעתם אם הם רוצו או לא רוצו שינוי.
  דווקא לא מפתיע לראות ילדים קטנים שמגיעים לארץ בגיל הגן,
מגלים את כל הטוב של המותרות לילד הישראלי, הפינוקים, החוויות,
איך אפשר לעמוד מול הפיתויים כמו צפייה בטלוויזיה, בפוקימון או
בכיתה המעופפת? בנוסף באים משחקי המחשב, סוני פליי-סטיישן.
ביום ביה"ס, אחה"צ לא עושים כלום, מרוב שעמום נרשמים לחוגים,
תנועות נוער... להם כל העתיד עוד מחכה בעתיד, אישיותם עדיין לא
החלה להתגבש, הם כמו בצק רך ללישה, כמו פלסטלינה לפני שמניחים
אותה בתנור כדי שתקשיח.
  איך אומרים? - "תגיד לי מי הם חבריך ואגיד לך מי אתה". יש
פתגם ברוסית שבתרגום צולע נשמע כך: "עם מי שתתיידד - ממנו גם
תלמד". בזמן שהוא למד קללות בעברית עם חבריו הרוסים בזמן
ישיבתם על ספסלים בפארק, אני למדתי לשון בבית של חבר ישראלי,
ולא כי הייתי חייב, כי פשוט הוא היה חבר שלי שרצה לעזור.
  וכך אני תקוע בכיסא שלי, מביט עליו, על בן עשרים ושתיים
הזה, הנדסאי חשמל שמשרת כספרן טכני בספריה בבסיס, גר לבד, ללא
הוריו, מחזיק את עצמו בחיים, מבלה בסוף שבוע, שותה וודקה
ומזיין בחורות של תקליטנים על ימין ועל שמאל. על אף שיש לו
חברה שלוש שנים, הוא תמיד מחזיק את מספר הטלפון של "סבטיק
סאמוצבטיק"4 אצלו בפלאפון.
  ואני יושב ומביט בו ומבין שאני מהתקועים, מאלה שבאמצע,
וכולי שמח בחלקי שכך נפל גורלי, לקשר בין שתי הקבוצות, לגשר
בין שני העולמות כמו חוליה חזקה, שלי אין בעיות תקשורת עם אף
אחד, שלי יש הרבה של מעט משותף עם כל החברים שלי, אפילו שכל
אחד מהם חיי בעולם שונה משלי.
  כבר מחשיך ואנחנו רבים על משהו, לא מסכימים על דברים
בסיסיים, על גישה לחיים, על כבוד לאנשים, על התמודדות במצבים
שונים. אני מודה שלא אוכל לנסוע לבקר את מולדתי עוד הרבה שנים,
פשוט לא אוכל, אני מפחד והוא לא. הוא עדיין חי שם, לא פיזית,
רוחנית.
  אני מתחיל למנות בראש את כל חבריי מהתיכון, הצבא, החיים
בכלל, כולם שונים כל כך, מאוכלוסיות במעמדים שונים כל כך ועם
כולם יש לי שפה משותפת, עם כל אחד מהם יש לי עניין משותף
לשנינו. אמרתי לו זאת והוא נוזף בי, אומר שאני מחפש תירוצים.
תירוצים למה? לכך שיש לי יותר חברים ישראלים מרוסים? אז קשה לו
לקבל את זה, איך אני בחור רוסי משכיל, עם ראש על הכתפיים, מוצא
משהו בישראלים האלה. אני לא מתרץ, זה הוא שבורח מהמציאות. אני
לא יודע מה ייצא ממני, אבל גם קשה לי לתאר לעצמי, אותו, מסתדר
ומשתלב בחברה הישראלית כמו עוד רבים כמוהו, אולי משכלתי קטנה
מכדי להבין, לראות את התמונה השלמה, אבל אני רוצה להבין וקשה
לי. קשה להבין למה הוא אומר לחברתו בפלאפון שהוא לא יכול לדבר
איתה בשמירה בטענה שהוא עסוק ואז מתקשר למישהי אחרת וכאשר
שאלתי אותו על פשר העניין, כל מה שיכול היה לענות לי זה נחמתו
בכך שחברתו עלולה בכל רגע לעולל לו את אותו הדבר...
  ארבע שעות אני חוקר אותו, שואל שאלות והזמן רץ, עובר, כבר
חשוך לגמרי, והכוכבים נוצצים, הוא מחזיק בידו ספר ועושה רושם
שהוא אינו מי שהוא באמת מתאר לי. כיצד היה רוצה להיות עכשיו
בכינרת עם גיטרה תחת שמיי הלילה, אבל אני בספק תמוהה, באפלולית
קטנה, אני לא מסוגל להבין מה הולך לו בראש! למה לי לדעת בכלל?
שעמום טוטלי בשמירה? יתכן אבל ידעתי שברגע שאני מסיים לשמור
וחוזר חזרה לבסיס, אני אתקשר אל היקרה לי מכל ואגיד לה שאני
סומך עליה! כי פשוט בער בי הרצון לשפוך את כל הכמיהה שלי,
להיות שונה ממנו, יחד עם הרצון העז להגיד לה בעצם כך שאני אוהב
אותה. וכך אמרתי לה -
- "אני פשוט סומך עליך!"
  למחרת כבר כמעט ולא דיברנו בשמירה, רק קראנו ונמנמנו
לסירוגין. כנראה שהבנו שאין ביננו כימיה חברתית.
  למחרת גם ביקרתי במשרד ביחידה, ראיתי את חברת הצוות שלי,
היא כמוהו, גם עולה חדשה, חמש שנים בארץ, אף לא חברה ישראלית,
ספרים - רק ברוסית. סיפרתי לה על השמירה שלי עם הבחור, הספרן
הטכני, ניסיתי להסביר לה מה לא הבנתי, ניסיתי לשאול אותה
לדעתה. בפתאומיות היא נהייתה עצובה מהנושא, מהמציאות, אז
ניסיתי לרומם את רוחה, עודדתי אותה בשחרורה הקרב, הלימודים
שהיא כל כך מצפה להם, אמרתי לה שיהיה לה בעל אוהב, בית עם שני
ילדים, תואר שני בביולוגיה וגן שתגלה שיקראה על שמה, עתיד שהיא
אולי כל כך רוצה, רוצה לשמוע, רוצה שיתגשם. לפתע, דמעה החליקה
על לחייה, פניה שכובות על הצד, נשענות על כתפה, הדמעה החליקה
על אפה ונפלה ארצה, אחריה עוד אחת והיא לא הסתכלה עלי. זה לא
היה בגללי, אולי כן, אבל לא כי גיליתי לה את מה שלא ידעה, אלא
את מה שהיא כן ידעה, יודעת וטומנת עמוק בלבה, מסכימה עמי במאה
האחוז, אבל זה עצוב לה שהמצב הוא כזה ואין שום דרך לשנותו.
למה? -
- "כי ככה". היא אמרה.
אני בכל זאת הצטערתי והבטחתי שלא אעשה לה זאת יותר, למרות
ניסיונותיה לומר לי להפסיק להצטער כי איני אשם.  אין טעם
להזכיר לאנשים את מה שהם אינם רוצים לזכור. היא, היא אינה רוצה
דבר כרגע וזה הכי מעצב אותה, שהיא לא יודעת. והוא כן יודע. לכן
הם דומים אבל שונים.
  אני רק יודע שכאשר סיפרתי את הכל לאהובתי, היא הסתכלה עלי
וידעתי שהיא עמוק בלבה מבינה. אנחנו דומים אבל שונים.



פירושים -
1 - וויסוצקי ורוזנבאום -  שני אומנים, זמרים ומלחינים רוסים
פופולריים לכל הגילאים.
2 - מב"ס - מפקד הבסיס.
3 - בס"א - בסיס חיל האוויר בארץ, בס"א 18.
4 - סבטיק סאמוצבטק - משחק מילים ברוסית, שם חיבה לשם סבטלנה.