הם קראו לי זונה של ספסלים. לא בגלל שהייתי יפה או נשי, ולא
בגלל שהתלבשתי ברישול. בגלל שאהבתי לשבת על ספסלים במקומות
נידחים ברחבי תל אביב. בספסל מול תחנת האוניברסיטה ישבתי לילה
שלם וחיפשתי תעסוקה. אף מכונית לא עצרה לידי, אף כוכב לא זרח
בשמים. חיכיתי שאלוהים ישלח לי אות. אלוהים היה הסרסור הכי
מוצלח באזור. הוא שלח אליי שבעה עשר מאושרים שראו לי את
הבולבול. וזה עוד לפני שהייתי בן עשרים אפילו. עמדתי שם ליד
הצומת, והמכנסיים ליטפו לי את האמצע של התחת. הנעליים היו
כבדות כמו תמיד. שחורות ומגושמות. הייתי כל כך לבד באותו לילה,
רק רציתי חיבוק. אבל ידעתי שלילה שלם של חיפוש הוביל לריח מאוד
חזק של זיעה מסריחה.

ארבע לפנות בוקר וציוצי ציפורים נשמעים ברקע. גבר צעיר הולך
ברחוב מפותל ומחפש לעצמו תשובה. האם הגיעה השעה? כמעט שנתיים
הוא כבול בקשר בלי שום סיבה. כשהוא היה צעיר הוא חשב שהוא
מאוהב. הוא חשב שמעולם לא יטעה. ונישואים הם סוג של פשרה. גבר
צעיר מטייל וחושב מחשבות כחולות. גם הוא כמו כולם לובש ג'ינס
מיושן שגדול עליו בשתי מידות. הוא רוצה "שנישאר ידידים" הוא
חושב "שאנחנו רק פוגעים" הוא מבין עכשיו, כמה שהיא לא התאימה
לו אף פעם ושאם הוא רוצה קשר אמיתי הוא "חייב להמשיך" כמו
כולם. הוא לא מצא זמן אחר לומר לה את זה, אז הוא אמר לה היום,
שצריך פסק זמן ושקט של חודשיים בשביל "להגשים חלום".

הילדה הטובה של השכנים פרסמה לא מזמן מודעה. חדר להשכיר, ללילה
או יותר, בתמורה למעט אהבה. היא עקפה במהירות את העשרים, לא
היה לה חבר רציני עוד מהחטיבה. והיא כאבה. הם הגיעו אליה בשעות
מוזרות, בדרך כלל אחרי הצהרים, זוגות נוטפים זימה ונטולים
מעכבות. היא הייתה מלטפת לנשים את השיער לגברים היא ליטפה את
הגוף. זכור לה במיוחד אחד גבוה שהיה לו על הגב קו מוזר של
שיזוף. היא לא התפשטה בפניהם. הם לא התפשטו לידה. כולם היו
לבושים למשעי רק הורידו מכנסיים וישר למיטה. היא לא שאלה אף
פעם למה הם ככה, הם לא טרחו לשאול אותה. חמישים שקלים לשעה,
שלושים אם השתמשו בספה. וכוס קפה עם חלב וסוכר היא הייתה בחינם
מציעה. פעם ב... גם עוגה.

השמש התחילה לזרוח. לא יודע מה השעה. אלוהים הסתכל על שלושה
אנשים עצובים שהסתגרו בדירה. אחד היה ילד רומנטי, לא התקלח
והג'ל בשיער התקשה. בעיניים שלו נקודות עצובות שסיפרו איפה הוא
כבר היה. שני היה גבר, לא גבוה לא נמוך, לא הייתה לו טבעת על
האצבע, אבל הוא ידע כמו שכולם ידעו שהוא חופשי לפחות משעה. היא
חיכתה לו בחדר, אצל ההורים, לא ישנה אחרי השיחה הקשה. הבחורה
שאיתם לא באמת בחורה, אפילו שרק על זה היא חלמה. היא אספה שקל
לשקל בשביל הניתוח שיעשה אותה מאושרת. להיפטר מגוש של דם לא
משמעותי בשבילה לא משמעותי בשביל כל אחת אחרת. הם התאספו שלושה
נטושים, כמו כלבים מיוחמים בליל אביב נעים. בליל של רגליים
ידיים שדיים אף אחד כבר לא ידע מה זה מה. הם שלושתם חיפשו את
האושר. האמת היופי האהבה. מולין רוז' ריצד על המסך הקטן בפעם
התשיעית השנה.

שישים דקות של אקסטזה. מה שהיה שם פשוט טירוף. הוא חיבק אותו
שליטף אותה שליקקה לו את כל הגוף. הם הרגישו פתאום כל כך ביחד.
מחוברים בעזרת גומי אחד. גם בלי לחדור למישהו לתחת הם חדרו אחד
לשני. לבבות שפעמו בקצב מסחרר צמודים בעסקת חבילה. הם לא חשבו
על מי ישלם או מתי ייגמר או למה קרה? הם התאחדו שם שלושה
עזובים שאף אחד לא באמת רצה. רק המשפחה שלהם שדאגה בפרברים כל
הלילה לא ישנה. אימא אחת ועוד אימא אחת ועוד אחת כולה פולנייה.
הסתובבו בקול גדול על מיטה זוגית נוחה ולא רצו להירדם. היא
דאגה לו. ואהבה אותו. אולי גם לא הייתה היחידה. באמצע של האקט
עצם את העיניים וכמו בחיזיון הוא ידע. זה העולם שלו והחיים
שלו, ואף אחד לא ייקח את זה ממנו. ואם לא הבנתם אז מה אתם בכלל
מחפשים או רוצים ממנו?

הם קראו לי זונה של ספסלים. אז אמרתי חמישים לשעה. כלום לא
ידעתי כמה זה יכאב כשיסתכלו עליי פה בשכונה. והדמעה שלי כבר לא
נופלת, היא יושבת לה בקצה העין במקום שלה. היא יודעת שיום יבוא
והיא תרד עם כל כובד משקלה. משמעותו של הלילה האחד בחיים
שהרגשתי שלם עם עצמי. כשהם קראו לי זונה של ספסלים ואני הבנתי
סופסוף מי אני.

אני הבנתי סופסוף מי אני