...נכתב בלילה לבן מאוד בזמן שמירה בין 2 ל - 6 בבוקר בש.ג.
ברמת הגולן ביחד עם ליאור גוזס...

פעם היה איש. בעצם תמיד יש איש. בעצם אנשים. אבל האיש הזה היה
פעם. הוא היה עוד בתקופה שפילים יכלו לדבר. כלומר, הם עדיין
יכולים, אבל מאז שלקחנו להם את כל עצי האפניסטה, הם ברוגז ולא
רוצים לדבר איתנו, אבל הם מבינים כל מה שאנחנו אומרים. פעם,
כשעוד היה את האיש הזה, היו עצי אפניסטה בכל העולם. גם
בברליפנה, שטבעה עוד לפני שקראו לאסיה אסיה ופילים היו אפורים
בלבד. הם נהיו אפורים בערך מאה שנה אחרי הברוגז הגדול. בעצם כל
מה שאני אומר עכשיו זה דברים שכוחות, אנשים ופילים גדולים
בהרבה ממני - ואני לא פיל - נשבעו לא להזכיר לעולם, אבל חשוב
שגם הילדים של היום, שהם לא הילדים של פעם, כמו האיש הזה,
יידעו על הדברים האלה.
אז האיש הזה - ששמו שמור במערכת, כי זה די מצחיק שקוראים לך
איזדרפנטיק בניקושי השירי, שזו הספרה שהייתה פעם בין חמש לשש -
הוא הרגיש שבני האדם הולכים לגמור את כל עצי האפניסטה, והוא
ניסה לעצור את זה. הוא שלח בקשות לכל ראשי הכפרים, המושבים,
הקיבוצים - שבכלל עוד לא היו, הערים הגדולות, הערים הקטנות,
עיירות הפיתוח, יושבי האגמים וגם למי שלא רצה. סה"כ כולם
העריכו אותו, אבל לא הקשיבו לא יותר מדי. הם כולם היו שאננים -
ממש כמו לפני משחק של מכבי איצלוויל בליגת הבלונגור. אבל לא
איזדרפנטיק, הוא לא ויתר והמשיך בשלו. הוא שם תמרורי "עצור"
בכל צומת, אכל אבטיח ושתה קולה קרה קרה, כמו קרח, העיקר לא
לגמור את העלים של האפניסטה, אפילו שהם היו כל כך יפים - ממש
בכל צבעי הקשת.
אז הגשם נגמר, הקשת רוצה להתחיל, אבל סיפורנו לא בדרכו
להסתיים, ובגלל שכבר רבע לארבע בבוקר וש.ג., אז גוזס מסתמם.
ובחזרה לעניינינו. איזדרפנטיק כבר התייאש. העלים פשוט היו יפים
וטעימים מדי, וזהו. ביום שישי, השירי לשריפי מזמן מזמן, קצו כל
הקיצים, ובמיוחד כי היה שש וחצי בערב, ואני לא חושב שיש צורך
להסביר כמה זה היה חשוב אז - זה לא היה חשוב בכלל כי עוד לא
היו להם שעונים. החבר של מישפיצוויש מוכר המכולת השמן והרזה של
משה, מכר את האחרונה שבקופסאות עלי האפניסטה, וזהו.
נגמר. לא היו יותר אפניסטה בכל העולם. וחבל, כי אז הפילים כבר
לא רצו  בנו כבני שיחה יותר. הם החליטו לפעול על פי הביטוי
שכולנו מכירים "מים שקטים חודרים עמוק". אבל כמו שכולנו יודעים
העולם ממשיך כסדרו וכמו תמיד זו מסורת שמסורות משתנות,  במיוחד
בשעות ששועלים ואנשים נפגשים בחצי הדרך.
הזמן אינו עוצר אף לשנייה כאילו אם יעצור אפילו לרגע יקרוס
העולם וישרור התוהו, וכמו שכולם יודעים אנדרלמוסיה זה לא דבר
שגורם לפילים לדבר אפילו שזה יכול לגרום לשועלים עונג מסוים,
ואם תאזינו תוכלו לשמוע את יללות השועלים בלילה קר שרק מחכים
להזדמנות שהזמן יעצור מלכת. איזדרפנטיק חשש מאוד מהתוהו למרות
שאף אחד עדיין לא חווה זאת בכל ממלכת אורסיה. אבל אפילו הוא לא
יכול למנוע משהו כמו הגורל, וכאן מתחילים עניינינו להסתבך.
הכל החל במשהו מוזר ביותר. משהו שלא הפריע לאיש לפני זה. תופעה
שהיא לא רוח אדירה או שריפה ותמרות עשן או אפילו התפרצות של
לבה רותחת - דברים שרובנו מקשרים לתוהו, כליון והשמדה. הפעם זה
היה הדבר המפחיד והמוזר מכולם... "קול הדממה הדקה", וזה התחיל
להתפשט בכל ממלכת אורסיה. אזורים שלמים עצרו מלכת והזמן כבר לא
מושג קיים אלא פשוט הסטוריה מתמשכת. הפילים היו רק סימפטום
ראשוני של המחלה, אבל איזדרפנטיק לא הצליח להקדים תרופה למכה,
והמצב החל להידרדר.
בהתחלה היו אלה הפילים שהפסיקו לדבר, ואז החלו אזורים שלמים
להפוך לשקט גולמי ואפרורי. הפילים בישרו רק את התחלת הרעה, אבל
כעת הגיע תורו של איזדרפנטיק ליזום שינוי במצב הנוראי שנוצר,
שאיש לא ידע לאן יוביל ואיך ייפתר.
ועכשיו, כמעט מאה שנים אחרי, אנחנו יודעים שאין יותר
איזדרפנטיקים, אבל יש המון פילים, כי הם, בניגוד לאיזדרפנטיק -
שהיה איש של פעם, פילים של תמיד. גם אין אפניסטה, וחבל. אלה
היו עצים יפים מאוד. ואין ממלכות, ואין אורסיה, וגם הדממה הדקה
הלכה חלפה לה, והשועלים קיבלו את התוהו ובוהו שלו כל כך חיכו
וציפו. העולם אמנם עדיין לא קרס, אבל הזמן נראה שעצר מלכת,
והוא כבר לא מושג קיים, וההיסטוריה בהחלט מתמשכת.
סתם.
כי רצינו.
כי לקחנו.
כי לא העדפנו לדבר.