אולי לא הייתי צריך לקחת אותה לשם, אולי לא הייתי צריך להראות
לה את טוב המדבר, אולי, אבל ניחא, קרה. טועים, טעינו ועוד
נטעה.

15 דקות לפני הכל עוד הייתי הולך אבוד לגמרי ברחובות ערד
בנסיון למצוא את אכסניית הנוער שם. אל תשאלו אותי למה הגעתי
לשם, כי  לא אגלה.
החיים הם יריעת קלף ענקית, וצריך לכתוב פרשה-פרשה בזמנה, אחרת
לא נסיים לעולם (ואולי נפסיד עוד פרק של אהבה מעבר לפינה).
בקיצור, הולך אנוכי ברחובות ערד ומגיע אני לאיזור המלונות.
"מלונות" זהו כינוי שגדול עליהם בכמה מידות,
מוטלים-סטייל-וורשה-מיד-פורטיז סטייל בילדינגס, שמדכאים יותר
מקבוצת הונגריות מכינות סשטוף ארזק' ונזכרות בימי הפרטיזניה
הטובים.
בקבלה ישבה לה היא, מצונפת בפינת החדר, מכוסה כולה במיני
שרוואל וצעיף חום כהה מצומר ומגרד למראה. בעוד מבטינו מצולבים
התחלתי לחשוב על צופית, הציפור הקטנה, המצפצפת והמתקתקת
והחלטתי שהיא צופית-אדם. מבט חטוף והתקרבות.
"המקום הזה נראה כמו בית בפולין בשנות ה-40."
"כמו הבית של סבתא שלי."
"את לבד?"
"כן, זתומרת הייתי עם חברות, אבל רבנו. אני לא רוצה לחזור
הביתה. החלטתי להשאר פה עד שאני אחליט."
"לאן הן הלכו.?"
"לפסטיבל."

"בואי נרד לים."
לא האמנתי שאני אומר לה את זה. אני והתחלות יזומות עם בחורות
זה כמו עימנואל הלפרין ומסעדה לבנונית - לא הולך.
"מה, עכשיו?"
"כן,למה לא? המלון הזה גם ככה נותן לי הרגשה של ילד בגטו, וים
המלח מדהים. למה לא?"
"ואללה, אולי באמת..."
"איך קוראים לך, דרך אגב?"
"מיכל. לך"?
זהו. מהנקודה הזאת אנחנו דוהרים בכביש סדום-ים המלח במהירת דו
ספרתית וחצי עוברים את עין בוקק. עוברים את לאס ווגאס לעניים
שלנו - איזור המלונות, עין גדי, ואז חוף מדהים וריק לחלוטין
פרוס לפנינו. כל הדרך גמענו את הנוף בשקיקה לא החלפנו מילה חוץ
מ-"מדהים". מיכל הייתה הראשונה לשבור את השתיקה.
"רק שלנו..."
"רק שלנו."
הדבר הבא שהתרחש היתה נשיקה, מהוססת בהתחלה (אשמתי...) ומתחזקת
מרגע לרגע. היא הייתה טעימה כמו פולי קפה מצופים שוקולד -
מתוקים ומרירים גם יחד, מן שילוב מהופך בניגודיותו שהיה עוקץ
מכל טוב עד כדי שכרון.
ופתאום על החוף, שנינו מתקלפים מקליפות בדידותינו, כמו שני
גופות ערומים מתפתלים, כזוהר הרקיע מאירים, ממלאים אחד את השני
בכל טובה של השקיעה שזה עתה הסתיימה. יצרנו יחד נקטר משיכה
וחיבה מתקתק מאין כמוהו וריחו נישא עד להרי מואב אשר באופק.
אני חושב לעצמי כמה יפה מצטלצלת לה השפה המליצית הזאת, אבל,
שורה תחתונה, מה שאנחנו עושים עכשיו זה להזדיין בסגנון בדואי
אותנטי.

"מה עכשיו?"
פה אדמדם ועיניים גדולות וירוקות מסתכלות בי.
ופתאום, פתאום הקסם... הקסם פג, כמו נשבר משהו שעמד באוויר,
איזו מן איוושה חרישית של חומר שהתפוגג ,כאילו פקעה לה בועה
ענקית.
יותר לא הרגשתי, יותר לא היו דובדבנים משכרים, זוהר הרקיע ושלל
מיני, עיניים כמו תכשיטים, הרי מואב וים הטורקיז...
רק אני בוהה בבחורה יפה, כמו שמסתכלים על שער של "לאישה" לפני
טיפול שיניים וחושב, במילה אחת שמעולם לא הייתה ברורה יותר עד
הרגע ההוא, מיציתי.
מבט אחד בזוג העיניים שיקף את הרגשתי במדויק.
קמנו בלי אומר ופסענו לעבר האוטו.

הסכנה, האתגר, הלא מושג והלא ידוע.
בני אנוש תמיד רוצים את מה שאין. עד העונג הבא.