אני זוכרת את זה... כן אני זוכרת כאילו היה אתמול.
היינו קמים כל יום, כל יום בשבע בדיוק ולא דקה אחרי, לוקחים את
התיק שלא פירקנו כבר חודש, אותו התיק שכל יום אמא הייתה מעירה
לי שלא אשאיר אותו זרוק ככה באמצע החדר, ורצים לים. כן...
היינו רצים, לא הולכים... ממש רצים. אני לא יודעת למה, אולי
מההתרגשות של היום החדש שהגיח, אולי מתחושת החופש המדהימה הזאת
שהציפה את ליבנו כל בוקר מחדש, תחושה שמדגדגת בקצות הבהונות,
מכירים!? אולי מהצפייה לאותה החוויה שחווינו מדי יום ביומו
בחופש הגדול. או אולי מכל הדברים יחד! עד היום לא ידוע לי למה
אבל היינו רצים לים, אני והחברים שלי. החיים נראו כל כך
תמימים, כל כך קלים, מאושרים. כן, אני חושבת שהייתי מאושרת. או
שאולי לא?! לא'דעת... מהו אושר בכלל!? בכל אופן אלה היו ימים
של כיף עילאי, מן אורגזמה נפשית כזאת. רק עכשיו אני מבינה את
זה. אז זו הייתה שגרת החיים שלי, לא התעמקתי מספיק במה שעבר
עליי אז. אז... הכל היה טוב, פשוט טוב! עכשיו?! אין לי הרבה מה
להגיד על עכשיו. חוץ מזה שכל אלה שהיו רצים איתי לים נעלמו כלא
היו. איפה הם? איפה כולם? חח זה מצחיק כשאני חושבת על זה,
אז... בחוף, הרגשתי שהם הדבר הכי חשוב בחיים שלי... "חברים"
שלי! חח "חברים... כמו שאומרים עם חברים כאלה מי צריך אויבים?"
בהזדמנות הראשונה שהייתה להם הם עזבו אותי, השאירו אותי מאחור
כמו חתיכת בשר לכלבים הלא מאולפים של השכנים. איפה כל החברים
האלה עכשיו? בטח יושבים להם באיזה חור ורוגזים על החיים שהביאו
אותם למצב הזה. או שאולי זאת רק אני?! זאת רק אני?!
לא. לא יכול להיות. לא יכול להיות שאנשים חיים בחוץ יותר טוב
ממני נכון?! זה מה שאמא שלי הייתה אומרת "צריכים להתייחס לכל
הדברים שאנחנו מקבלים בחיים כאילו אין דבר טוב מזה". "בסדר
אמא" הייתי עונה לה בקול לגלגני ממתחת לשמיכה והולכת לישון.
הייתי הולכת לישון עם הציפייה לשבע שאוכל לקום עם אותה התחושה
המציפה ולרוץ. אבל מה עושים אמא? מה עושים אם החיים שלי הם
חרא? מה עושים עכשיו? זה בסדר... גם לא חשבתי שתהיה לך תשובה.
אתם יודעים מה?! עכשיו אני בטוחה במאתיים אחוז שאז הייתי
מאושרת. כי אז היה טוב. ואתה התחושה שמדגדגת בקצות הבוהנות היא
האושר. עכשיו לא טוב, וסביר להניח שגם בחמש הדקות הבאות של
החיים שלי לא יהיה טוב. אולי יהיה טוב אחרי שאני אלחץ על ההדק?
כנראה שאני צריכה ללחוץ כדי לדעת. התחלתי לספור. 1... 2...
3... התחלתי לספור את השניות האחרונות שלי בחיים. ספרתי
וקיוויתי שיהיה טוב. המספרים הדהדו במוחי. אחת חת חת... שתיים
אים אים... שלוש אוש אוש.
חיכיתי שחיי יחלפו לי מול העיניים כמו שמספרים בסרטים. אבל לא.
לא ראיתי כלום. החלטתי שאני אספור עד 10, אבל אף פעם לא הייתי
ילדה סבלנית.
4... 5... 6.