עשרים דקות. עשרים דקות אני מחכה לה כבר. אני לא מבינה למה היא
מאחרת, הרי סיגל מכל האנשים בעולם היא הכי דייקנית. היא שונאת
שמאחרים לה, ובכלל, שדופקים לה ברז. כמו כולנו בעצם.

אני וסיגל מכירות בסה"כ שנתיים, אבל אנשים כבר מכירים אותנו
כצמד נצחי. "שאנטי וסיגל". למעשה קוראים לי שני, אבל שאנטי
נדבק אליי, אם ארצה או לא, אני לא יכולה להיפטר מהכינוי.
אני חושבת שהכרתי את סיגל הכי טוב בעולם. היא גם יודעת את זה.
ידעתי מה היא חושבת עוד לפני שהיא אמרה. תמיד ידעתי אם היא
משקרת, לי או למישהו אחר, וידעתי מה היא באמת רוצה בניגוד למה
שהיא אומרת. כל כך שקופה, הסיגל הזאת.

הסתכלתי בשעון שוב. קיבנימאט, 25 דקות איחור. כל כך לא
אופייני. הרי היא אמרה לי בעצמה להיות בספסל הקבוע שלנו ב8, כי
צריך ב8 וחצי להיות בבית של אסף.

הנה היא! סוף סוף... כבר כמעט התייאשתי..
"שאנטי, אני מזה מצטערת... ההורים שלי.. אוף.. היה לי כזה
בלאגן בבית... חיכית לי הרבה? וואי.. דווקא אני, שכל כך שונאת
שמאחרים..." היא הייתה כל כך יפה. מהאנשים האלה שבכל מצב יראו
מהמם. היא לבשה שמלה שחורה שישבה עליה מדהים, והבליט את השיער
הבלונדיני הגולש. היא הדליקה סיגריה והציעה לי אחת, בהסתכלה בי
עם העיניים הירוקות הגדולות שלה, כאילו מבקשת סליחה. סירבתי.
"חפיף.. יאללה, בואי נלך לכביש הראשי נתפוס מונית לאסף, כבר
מאוחר את יודעת.." כעסתי מבפנים, אפשר להגיד שאפילו דאגתי, אבל
הראיתי לה שלא. היא, התמימה, קנתה את זה.

ירדנו לכביש הראשי, חיכינו למונית. שמתי לב שסיגל עצבנית, לפי
המבט על פניה ושפת גופה. היא הייתה מנותקת לגמרי, מעופפת
בפלנטה אחרת. נכנסנו למונית שרות. לאחר כעשר דקות של הסתכלות
סתמית מבעד לחלון, החלטתי שאני חייבת לברר מה קורה לה.
"תגידי ילדה, מה עובר עליך?"
"כלום.. סתם.."
"אל תגידי לי כלום, את יודעת שעלי את לא יכולה לעבוד." הבטתי
בה. היא השפילה מבט. "שני.. אל תשאלי.." דמעה צצה בזוית עינה.
"סיגל, מה קורה לך? מה.. מה את בוכה לי פתאום..?"
".. אני לא יודעת מה לעשות.. אני.. כל כך מבולבלת..." היא
קוראת לי בשמי האמיתי רק כשהעניין ממש רציני.
המונית עצרה בתחנה שלנו, מתחת לפנס רחוב גדול. איך שירדנו כבר
יכלנו לשמוע את המוזיקה הרועשת מהבית של אסף, כ50 מטרים מהמקום
שירדנו בו. חוץ מהמוזיקה, הרחוב היה כל כך שקט ונטוש...
"רבתי עכשיו עם ההורים שלי... בחיים, בחיים לא רבתי עם מישהו
ככה. בחיים! סיפרתי להם על מה שאני  באמת.. וחשבתי שהם יתמכו..
שהם יבינו אותי.." היא מחתה את דמעתה.
"סיגל? וואי.. על מה רבתם? אל תבכי.. את יודעת שכשכואב לך אז
כואב לי...". אפילו העיניים שלי התחילו לדמוע. אני לא יכולה
לראות אותה, החברה הכי טובה שלי, בוכה.
"שאנטי.. יפה שלי.. איך אני אגיד לך..."
היא הסתכלה לי, ישר בעיניים, מחתה את דמעתי לאט בעדינות, עצרה
לחשוב.. ונשכה את שפתיה. והיא התקרבה אליי. עוד. ועוד...
מבלי ששמתי לב, ללא התראה מוקדמת, סיגל, החברה הכי טובה שלי,
נישקה אותי. ממש, ממש נישקה אותי. נבהלתי, הייתי כל כך בהלם,
לא יכלתי לזוז. הרגשתי אותה כל כך קרוב אליי... פעם ראשונה,
שלא צפיתי מהלך של סיגל. שלא ידעתי מה עובר לה בראש. ש...
הבנתי כמה היא חשובה לי..

ת'אמת?
אחרי שיצאתי מההלם, אפילו הבנתי אותה. שיתפתי פעולה, וזה היה
כל כך נעים, מתוק ורך... הנשיקה הכי טובה שהייתה לי עד עכשיו.
הנשיקה הראשונה שהייתה לי עם בחורה. ולא עם סתם בחורה - עם
סיגל.