כשיוהאן קצין הגטו הרים את האקדח וכיוון על שוקי הייתי מוכן
לקפוץ ולהגן עליו בגופי ולו רק ישרוד עוד כמה ימים, אולי כמה
שבועות.
לו רק לתת לו תקווה לעוד פירור של לחם יבש וקצת מים מזוהמים.
מדהים איך בכל החרא הזה הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים לא הייתה
תקווה טהורה ולא יצר ההישרדות האנושי שקונן בכולם.
לתקווה שלי לחיים היה מניע שונה לחלוטין.  
האהבה, דרכים נסתרות לה. היא יכולה להרוג והיא יכולה להיות
המגן האנושי המושלם. מושחז ומוגן מפני כל כדור או חרב, אפילו
בפני צבא נאצי שלם.
כשנסענו ברכבת לסוביבור, ידעתי שזה כרטיס לכיוון אחד. תפסתי
מקום נורמאלי יחסית, קרוב לחלון. כולם בכו, חושך כמעט מוחלט.
פס של אור יפיפה סימן זוגות עיניים בוכיות, שלא ידעו מרגוע.
במרכזה של שורת האנשים, כאילו היו היחידים ברכבת, עמד שוקי.
פניו היו שחורות מפחם שכן לא הספיק לחזור הביתה מהמפעל לאמבטיה
אחרונה לפני הגהנום שעומד מולו.
הוא היה קצת חיוור, עיניו היו אדומות מעייפות ובכי. שערו,
בלונדיני וחלקלק, גלש אל בין שפתותיו הנפוחות.
לא הנדתי מבטי ממנו. הוא עמד שם ולא ידע את נפשו מרוב לחץ.
מסתכל ימינה, שמאלה, מנסה לדבר אל האנשים. לידו היה זקן שזרק
לעברו כמה מילים בפולנית.
אני לא יודע אם אנשים לא ענו לו או פשוט לא הבינו את השפה.
"מישהו פה מבין פולנית" הוא זרק לחלל החושך. כל כך רציתי לענות
לו. העיניים שלו היו כל כך יפות.
בתוך החושך ובין הריחות המבחילים, יכולתי להריח את הריח שלו.
מדי פעם נשמעו כמה לחשושים בקרון. הקשבתי בדקדקנות רק לדבריו
שלו לנסות לדלות כמה שיותר מידע מאיפה הוא ומה הוא עושה בחייו
שככל הנראה מתקרבים לקיצם.
הבנתי מדבריו שחיילים נאצים פרצו למפעל בו עבד וחטפו אותו ועוד
כמה יהודים שעבדו שם.
אחד מחבריו הצליח להסתתר בתוך פח גדול שאליו נהגו לזרוק את
פסולת המפעל.
הדרך שבה עיניו הראו דאגה ואנחת רווחה בבת אחת העבירה בי
צמרמורות.
מצד אחד דאג לעתידו שלו, ומצד שני הרגיש הקלה שלפחות אחד
מחבריו הצליח להתחמק מידי החיילים. הרשתי מוקסם.
אחרי כשעה החל לצעוק מפחד. הזקן שלידו מת וצנח על רגליו של
שוקי.
אני זוכר איך עיניו היו באות ונעלמות מפס האור, כאשר ניסה
נואשות להתכופף ולעזור לזקן.
דחפתי את כל האנשים מסביבי והגעתי אל שוקי. ניחמתי אותו. קולי
רעד, וחוץ מפרפרי העש שהקיפו את הקרון, נולדו להם פרפרים
בבטני.
אני לא חושב שהייתי שורד את הנסיעה הזאת אם שוקי לא היה שם.
עמדנו ודיברנו. כעבור כמה דקות מצאנו עצמנו נסחפים לשיחה
עמוקה. אנשים מתו מסביבי ולי לא היה אכפת, התרכזנו האחד בשני.

מאותו הרגע לא היה אכפת לי מכלום. הוא היה הסיבה שלי לחיות,
לשרוד את האסון הזה ולו רק לשכב איתו במיטה חמה עם כוס חלב
ועוגיות.
"להסתדר בשורות מייד!, הקומנדאט מגיע!" צעק ברונו, החייל הצעיר
במחנה. שוקי, שעמד שורה אחת לפניי נעמד. כמעט שנה שאנחנו
מסתירים את האהבה שלנו מהסובבים אותנו. אף אחד אפילו לא חשד.
"אתה! עמוד זקוף!" גער החייל בשוקי.
היה קר. המחנה היה מושלג והייתי מצונן. נזכרתי איך לפני שבוע
הפתיע אותי שוקי עם חתיכת לחם קשה וכמה גושים של פירה ששמר
מהארוחה של אתמול. "היום אנחנו חוגגים 9 חודשים" אמר. "איך
נקרא לילד?" עניתי לו, ושתינו צחקנו בשקט שהאחרים לא ישמעו.
אותו הלילה עשינו אהבה. לא פחדנו שאנשים יגלו, כולם היו חוזרים
מיום העבודה ונרדמים כמו בולי עץ.
לא היה אחד שלא נרדם.
הדלקנו נר ששוקי גנב ממשרד הכרוז של הגטו, וחגגנו את הסוד
הפרטי שלנו.
"שוקי" לחשתי לו. "שוקי תעמוד זקוף".
הייתה לי הרגשה לא טובה. הוא היה נורא עייף. אתמול באמצע הלילה
נכנסו החיילים לביתן והוציאו כמה מהאנשים החוצה לאסוף גופות של
אחרים מביתן 9 שניסו לברוח. שוקי לא יכול היה לעצום את עיניו
מאותו הרגע. ניסיתי להישאר איתו ער אבל לא החזקתי מעמד.
"שוקי! מה קורה לך!".
שוקי כמעט נפל, הוא נרדם בעמידה. הלב שלי החסיר פעימה כאשר
הבחנתי בעיניו של הקצין מתבייתות על שוקי.
"אתה! אתה לא מתבייש להירדם בפנים שלי יהודון! מי אתה חושב
שאתה כלב!"
הוא הוציא את האקדח. שוקי החל בוכה מתחנן על חייו.
החייל ניגש אל הקצין ולחש לו כמה מילים באוזן. הקצין הנהן
בראשו ואמר "בסדר" . טען את האקדח וירה.
האקדח לא היה טעון בכדורים. הקצין החל פורץ בצחוק מתגלגל,
והמשיך ללכת עם חזה נפוח מלא בגאווה.  
ליבי כמעט התפוצץ מייסורי מצפון, איך לא הספקתי לקפוץ? ומה אם
היה טעון?
אני חושב שמאותו היום הסביבה החלה חושדת בנו.
חיכיתי לסוף אותו היום בכיליון עיניים, רק לחבק את שוקי. הגענו
בסוף יום העבודה מיוזעים ומסריחים, ואפילו לא חיכיתי ששוקי
יוודא מהצד שלו שאף אחד לא מסתכל וחיבקתי אותו כל כך חזק, עד
שהוציא צעקה קטנה. בטעות, לחצתי לו על הפצע הפתוח שהיה לו עוד
מלפני שבוע ממכת הלום של החייל. האהבה כואבת אמרתי לו. חייכנו.
נשקנו אחד לשני והלכנו לישון.
                         

עברה עוד שנה. לרגע לא הפסקתי לקוות לרגע שבו אחמם מים
לאמבטיה, ושוקי יישב  באמבטיה ואני אשפוך עליו את המים, אנקה
אותו ואעסה לו את הגב. הייתי מחכה לרגע שבו שוקי היה מצליח
להתגנב למשרד הכרוז ולהעיף מבט חטוף בלוח שנה שהיה לו על
השולחן. ספרנו את הימים כל חודש מחדש, לקראת הלילה שבו נחגוג
עוד חודש מני רבים באהבה שלנו.
לא ידעתי איך להגדיר אותה. היו בי חששות לא מעטים. מה יהיה אם
באמת נשרוד ושוקי לא ירצה לבלות איתי את שארית חיי? "איזה
שטויות אתה מדבר!" היה אומר לי, כל פעם שרמזתי על האפשרות.
איך הימים חולפים להם. אחד אחרי השני.
לפני שבוע הגיעה קבוצה חדשה למחנה. הם ענדו טלאי ורוד. השמועה
החלה מתפשטת בגטו "ראית את הקבוצה של הסוטים?" אמר לי אחד
מהאיטלקים, שתי קומות מתחתי.
שוקי היה עצבני. פחד שאנשים יגלו עלינו. לאחר כשבועיים כבר לא
ראינו טלאי ורוד אחד.
זה הפחיד אותנו. "מתי כל החרא הזה יסתיים? אני לא יכול יותר.
אני מותש. אין בי כוחות"  אמר לי שוקי באותו הלילה. הרגעתי
אותו. כל פעם שהייתי מגרה את דמיונו של שוקי בסצנת אוהבים
דמיונית בה אנו חובקים אחד את השני בלילה חמים, הוא היה נרגע
ומתמלא תקווה.
כעבור שבוע קמנו ליום שמש יוצא דופן. "תראה איזה יום יפה בחוץ
שוקי" לחשתי לו. הוא חייך והחל דרכו לעבר תור העבודה.
לפתע נשמעה ירייה. הסתובבתי אחורה מנסה לראות מי נורה הפעם,
ולא ראיתי חיילים באופק.
אני זוכר את השניות האלו כאילו היו שנים. את הניסיון להבין
מאיפה הגיעה הירייה ומי נורה.
הסתובבתי חזרה לכיוונו של שוקי ולא ראיתי אותו. לרגע לא הבנתי
מה קורה, עד שהשפלתי מבטי וראיתי איך הלבן הטהור והנקי הופך אט
אט לאדום.
השמטתי את עט החפירה מידיי. לא יכולתי לנשום. ידיי רעדו. הרמתי
מבטי וראיתי את מפקד הגטו עם רובה צלפים מכוון ממרפסתו. פרסתי
ידיים וצעקתי לשמיים. כל כך רציתי שיירה בי.
עצמתי עיניים חזק ודמיינתי את דרכי למעלה, דרך מנהרה של אור,
היישר אל תוך ידיו של שוקי.
פתאום התמלאתי תקווה ושקט נפשי. חיכיתי. מסביבי שמעתי המולה,
צעקות, יריות. כלום לא קרה. אף כדור לא עשה את מסלולו לתוך
שארית הלב שנשארה בי. אף לא כדור אחד מילא את החלל הענק שנפער
בי פתאום.

                           

פתחתי עיניים. ראיתי לידי את גולדברג מהביתן ליד. הוא היה עם
מריצה ריקה. שרקתי לעברו וביקשתי להחליף איתו.
לקחתי מידיו את המריצה והתקדמתי לעבר שוקי. הדמעות לא הפסיקו
לנזול מעיניי. מבט חטוף לעבר המרפסת של מפקד הגטו לא הראתה אף
דמות.
עצרתי. חשבתי לעצמי לא משנה מה קורה או יקרה סביבי.
התיישבתי ליד שוקי. הראש החל לכאוב לי. אני לא חושב שבכל ימי
העבודה המפרכים התאמצתי, כמו שאני מתאמץ עכשיו.
אספתי אותו אל חיקי וחיבקתי אותו. פתאום החל להחשיך. העננים
כיסו את השמש. הסתכלתי לשמיים במבט חסר אונים. כל התקווה שלי
לחיים, התנפצה והוחלפה בתקווה למוות מהיר.
הורדתי חזרה את מבטי. פס של אור שמש כיסה את עיניו של שוקי.
הפעם, אישוניו היו שמוטות להן, כל אחד לכיוון אחר.
פרצתי בבכי גדול עוד יותר. לא יכולתי להירגע. ציפיתי נואשות
לקצין או חייל שיבוא וידביק את קנה האקדח אל רקתי.
כך ישבתי שם. שעות. לא הנדתי מבטי ממנו. עצמתי את עיניי
ודמיינתי. דמיינתי איך הוא יושב למעלה ומחכה לי. איך שקט לו
עכשיו, בלי יריות, צחנה ועבודה מפרכת.
הרמתי מבט וראיתי מחנה שומם. צעקתי וקיללתי את החיילים, ועוד
בגרמנית, ועדיין הכדור לא הגיע.
כעבור עוד כמה שעות ראיתי טנק שעושה דרכו לכיווני. על הטנק היה
מוטבע דגל בריטניה.
התחלתי שוב לבכות. עוד כמה שעות. רק עוד כמה שעות שהיה מחזיק
מעמד.
כל כך קיוויתי שאמות איתו. ועכשיו, דווקא עכשיו מצילים אותנו.

נזכרתי במשפט שאמר לי "זה יד אלוהים. מצאנו אחד השני בשעה הכי
קשה לשנינו. ולחשוב שעד עכשיו התכחשתי למי שאני. כנראה שהייתי
צריך את כל הטרגדיה הזאת כדי לקבל את עצמי ואת רגשותיי. תודה
לך שאתה פה איתי, אל תעזוב אותי לעולם" .

                         

חזרתי הביתה. הבית שרד את ההפגזות אך חלק גדול מהרהיטים והרכוש
שלי נגנב.
התיישבתי על המיטה ושוב התחלתי לבכות. דמיינתי את שוקי שוכב
לצידי.
הסתכלתי על האמבטיה. דמיינתי איך אני שופך עליו מים חמים ומעסה
לו את הגב.
מילאתי לי כוס חלב, והוצאתי כמה עוגיות שקניתי מהמאפיה.
לגמתי כמה לגימות מהחלב ונגסתי בעוגייה.
ענדתי טלאי ורוד.
הוצאתי את האקדח ויריתי לעצמי בראש.