"יופי דביל. עכשיו שוב פעם לא תתעורר בבוקר ותקלל את הרגע
שהחלטת לצאת בשבת בערב ולשתות. יותר מדי, יותר מדי", חשב לעצמו
און.
און פתח לאט את דלת בית הוריו בהרצליה, לא פיתוח, הרצליה פארש,
ימינה בסוף איילון. מחוגו הקטן של השעון של און השיג אחרי מרדף
ממושך את המחוג הגדול שלו אי שם בין השעה 1 לשעה 2. רק אחרי
מס' דקות של ניתוח נתונים ויזואליים הגיע און למסקנה כי השעון
שלו מקולקל.
מיד בהיכנסו זרק את מבטו שמאלה לכיוון מקלדת השליטה של אזעקת
הפריצה ובמיומנות שדרשה שנים של אימונים שלח את יד שמאל שלו
(ידו החלשה) וניטרל את מערכת האזעקה לפני שזו הספיקה להתריע
לבני הבית שהבכור בבנים שוב חזר הביתה חצי שיכור.  
הבית היה חשוך לגמרי, פרט למנורת קריאה עומדת שדלקה לפני
הסלון. הוא כיבה את האור, דידה בחושך חזרה לכיוון מקלדת
האזעקה, שעדיין נשארה מוארת, ודרך את האזעקה מחדש. כרגע עמד
און מרחק של משהו כמו שניים וחצי מטרים מהמדרגות העולות לקומה
העליונה, ונותרו לו 30 שניות בדיוק לעלות בהן לפני שהאזעקה
המחנכת תיתן דעתה לגבי מצב פיכחותו המעורער. רק כעת נוכח און
לדעת כי עיצוב הפנים בביתו מזכיר במידת מה את מעורתו של בן
הדוד ס. חוסיין. חשוך וקר. שיכור פנתר - שיכור מאלתר.  און שלף
את ה-VPN שקיבל בצבא ונעזר באור החלש של המסך שלו להאיר את
דרכו בחושך במעלה המדרגות. 1:0 לאון מול האזעקה.
און נכנס לחדר האמבטיה, שטף פנים, צחצח שיניים והשתין. לאו
דווקא בסדר הזה. בסוף הטקס הביט בעצמו מס' שניות במראה. כמו
בד"כ לא היו לו יותר מדי דברים טובים לומר לעצמו.
און יצא את חדר האמבטיה והלך חרש אל חדרו, שחיכה בצייתנות
במקומו הקבוע בסוף המסדרון. לפחות החדר ממושמע, שאר הבית
מסתובב. הוא פתח את הדלת והדליק את האור הקטן שיש לו מעל
המיטה. המחשב שלו דלק. און התפשט, לבש חולצה גזורה שקנה לפני 4
שנים בטיול ביוון עם החבר'ה, כיבה את האור ואת מסך המחשב וצלל
בין הפוך והמזרון. ליד המיטה הוא מצא גליל של נייר טואלט. הוא
משך ממנו חתיכה בסדר גודל של 8-10 ריבועים, קיפל אותה לגודל של
ריבוע וחצי בערך והניח את התוצר המוגמר על השולחן ליד המיטה.
הוא עצם עיניים והתחיל לדמיין בחורות. המון בחורות:
גבוהות, נמוכות, בלונדיניות, ג'ינג'יות, שחורות, בהירות,
אסיאתיות, אירופאיות, כאלה שאוהבות את זה מקדימה, וכאלה
שאוהבות מאחורה, בעלות מראה כנעני, כאלה שדומות לספרנית,
שעירות יותר, שעירות פחות, לא שעירות בכלל, חטובות, שמנמנות,
רזות כמקל. ומה הן עשו? מה לא: הן מצצו, בלעו, ירקו, נעמדו,
התכופפו, ליקקו, התעלפו, קמו ונפלו, שכבו על הגב, שכבו על
הבטן, רכבו, צעקו, יללו, גנחו, הזיעו, מכל טוב, וכל זה בחמש
דקות וחצי. היה ארוך הפעם.
כשגמר, השתמש בנייר טואלט שקיפל לספיגת הזרע והשליך אותו בפח.
דיוקה של הקליעה האחרונה בא לידי ביטוי תוך הפגנת מיומנות
אדירה של התמצאות בחושך, טוב זה בכל זאת החדר שלו ב-20 השנים
האחרונות.
מסופק בסיפוקו עצם און את עיניו ושקע בשינה עמוקה כשאת שלוותו
מערערת רק הידיעה כי עליו לקום בעוד 3 שעות לצבא.
כיוון ששעונו היה מקולקל ואת המחשב כיבה לפני שנשכב לישון, קשה
היתה על און המשימה של שיחזור השעה שבה קרו האירועים הבאים.
ואף על פי כן, כיוון שהלילה המדובר היה קצר מטבעו יש להניח כי
און הספיק לישון שנת שיכורים בת שעתיים לכל היותר.
"הלו! הלו, תתעורר הומו".
און פקח את עיניו. החדר היה חשוך.  
"קום, קום כלבה".
און שמע מישהו מדבר אליו אבל לא היה אף אחד בחדר. הוא התיישב
על המיטה. בהתחלה חשב שזה חלום אבל הוא לא הצליח להתעורר
ממנו.
"מה קרה לך? מה אתה מסטול?"
"מאיפה הקול הזה בא?" חשב לעצמו. "אני לא מסטול, אני כבר אפילו
לא שיכור".
"זה בא מפה חתיכת חרא".
און ניסה להבין מאיפה מגיעים הקולות. הוא חש אותם מגיעים
מלפניו, אך לא היה שם כלום.
"צא צא מהשמיכה מטומטם". שוב פירגן לו הקול המסתורי.
און הרים לאט לאט את שמיכת הפוך מפלג גופו התחתון שעוד נשאר
מכוסה בה.
זה היה הזין שלו דיבר אליו:
"יופי אידיוט. התעוררת? באמת כבר הגיע הזמן."
און לא האמין למשמע אוזניו, הזין שלו דיבר אליו. לא היה לו פה,
אבל לא נשאר מקום לספק - הקולות האלה מגיעים מהזין שלו.
"תשמע חביבי, אני סוגר עניין", התחיל הזין.
"מה... מה אתה... מדבר?"
"יו בטר ביליב איט ביץ'. אני מדבר, תמיד יכולתי לדבר והייתי
צריך לדבר כבר מזמן".
"וואללה. זין מדבר. הזין שלי מדבר".
"כן גאון, הזין שלך מדבר והוא אומר לך שזה נגמר".
"מה נגמר?"
"חיי המין שאין לך. זה מה שנגמר."
"מה זאת אומרת?" און לא הצליח לרדת לסוף דעתו של הפין, הוא
עדיין היה בשוק מיכולת הדיבור שלו.
"זאת אומרת שאני עוזב חבוב. זהו! החל מהלילה אני זין עצמאי.
אני אורז את הביצים שלי ואנחנו מסתלקים מפה."
"מה אבל לאן תלך?"
"למקום שבו ידעו להעריך אותי, זה לאן. נשבר לי מלהיות הזין
שלך. זה לא מגיע לי אתה שומע, לא מגיע לי בכלל."
"מה לא מגיע לך?" און עדיין ניסה להבין מה בדיוק קורה פה.
"לא מגיע לי להיות הזין שלך, חתיכת אפס. למעשה, לא מגיע לאף
בולבול להיות הזין שלך. לאויב הכי גרוע שלי אני לא מאחל חיים
כאלה."
"אבל למה?"
"למה? למה?!" עכשיו כבר הזין כמעט צעק, וגם נהיה קצת אדום.
און פחד שהוא יעיר מישהו. "למה אתה חושב, מטומטם? אולי בגלל
שלא ראיתי יד נשית, פה, שלא לדבר על כוס, כבר יותר משנה?! אולי
בגלל שהגירוי הטוב האחרון שקיבלתי היה מאיזה סרט כחול סוג ז'
שהורדת למחשב, וגם אחריו היית צריך לשפשף אותי. אתה יודע מה
אני צריך לסבול פה? איזה מין זלזול? אתה מאונן לפחות 5 פעמים
ביום, ואפילו פעם אחת לא חשבת להשתמש בקרם לחות, נכון? על כמה
מהיחס הזה זין יכול להבליג תגיד לי?"
"אבל תשמע...." און לחש בנימה מפויסת שלא כל כך מבינה מה קורה
כאן.
"שום תשמע, אידיוט! אני קם והולך. זהו. חשבתי על זה הרבה וזה
הדבר הכי טוב בשבילי לעשות. זה לא מגיע לי, אתה שומע?! לא מגיע
לי בכלל. מה אני עשיתי רע? אני זין מאמין, שומר מסורת. אתה
אולי זבל שלא מאמין בכלום, אפילו בעצמו, אבל אני לא ככה אתה
מבין? זה לא יכול להימשך ככה. אני פשוט לא מנצל את הפוטנציאל
שלי. זה שאתה קוקסינל אפס שלא יכול לזיין אפילו גוויה של פרה
מתה, לא אומר שגם הגורל שלי צריך להיות נטול מין".
"תשמע, אני חושב שאתה קצת מגזים עם ההאשמות האלה", און עבר
למצב הגנתי. "המצב לא נורא כמו שאתה מתאר אותו".
"באמת? אז איך אתה קורא לבחור בן 21 שלא זיין כבר שנה ומשהו
הא? עזוב זיין. לא יצאת עם בחורה כבר 10 חודשים, וגם מהבליינד
דייט שהיה לך במאי האחרון לא יצא כלום כי אתה חתיכת הומו
אפס."
"למה הומו אפס?" און ניסה להציל את הכבוד העצמי שלו, שנדמה כי
עובר בכל הסיטואציה ההזויה הזאת אונס קבוצתי. "הבחורה הזאת
הייתה כוסית מטורפת. ניסיתי, אתה היית שם, פשוט לא זרמנו. היא
הייתה ילדה. היא רצתה שנלך לסרט, סרט בבליינד דייט, איפה שמעת
על דבר כזה?"
"אם היית גבר היית מוריד אותה מהרעיון הזה. חוץ מזה היא רצתה
שתלכו לסרט כי היא התביישה. היית צריך להפשיר אותה עוד בטלפון
יא קוקסינל".
"אבל בטלפון זרמנו יופי. מאיפה הייתי צריך לדעת שהיא תקפא ככה
בפגישה? חשבתי שפשוט לא בא לה עליי. לא יכולתי לדעת אחרת."
"הנה... לזה חיכיתי, שהביטחון העצמי העלוב שלך יכנס לתמונה...
לא בא לה עליי", הזין חזר על דבריו של און בקול נשי רפה, "אני
דפוק, אני מכוער", המשיך הזין. "אתה חתיכת אידיוט. הסרטים האלה
של חוסר הביטחון מתאימים לגיל 14 לא לגיל 21. הומו".
"מה אני אעשה? אין לי בטחון עצמי גבוה, בסדר?" און שוב ניסה
להתגונן, "זה כזה פשע? יש מלא אנשים עם בטחון עצמי נמוך שחיים
יופי עם הזין שלהם, כי שלהם לא רק מתלונן. וזה לא כאילו שתמיד
הייתי ככה. ואתה יודע את זה. פעם היה לי בטחון עצמי של שחקן
כדורגל, הייתי תוקף בחורות כמו שרון בסואץ. אבל די, כמה "לא"
בן אדם יכול לקבל?!"
"מה אני אגיד לך חביבי, ממש כדורגלן. בנערים ג' אולי. מתי
תכניס לראש הדפוק שלך שלהתחיל עם 7 כוסיות מטומטמות במסיבה,
כשאתה כמעט במוות קליני מאלכוהול, זה לא בטחון עצמי. זאת הפרדה
חד צדדית. ואם את הולך על זה אז תצפה לקבל קאסאמים ישר ללב.
ולא רק בשדרות.  
אז מה? אז אמרו לך לא? קח את עצמך בידיים בן אדם. אז ההן היו
תפוסות. זהו? נגמרו המציאות בעולם?"  
"בואנה, יא מפגר, נראה לך באמת שלכל הבחורות האלה יש חבר? וחלק
מהן אפילו לא היו כאלה כוסיות. וחוץ מזה הן גם הסתכלו עלי
כאילו אני הדבר הכי מגעיל בעולם כשדיברתי איתן."
"אולי בגלל שהיית שיכור מהתחת והסרחת מטקילה "מוצ'אצ'ו" ב-10
שקלים, אינטליגנט. וזה עוד דבר דפוק אצלך, יא יצור. אתה שותה
כמו חמור. אתה לא יכול לצאת ולא לשתות, שלא לדבר על לגשת אל
בחורה."
"אז אני אוהב לשתות, אז מה? וכן, זה מעלה לי את הביטחון העצמי
קצת... הרי על זה אתה מתלונן בעצם, לא?"
"חביבי, הגיע הזמן שתתחיל להבחין בין להיעזר באלכוהול להעלאת
המורל לבין להטביע אותו. אני לא מבין למה אני מתווכח עם סמרטוט
שכמותך בכלל. אני החלטתי זהו אני קם והולך".
"יופי, ולאן בדיוק תלך?" האבסורד שבשיחה התחיל לחלחל אל און
טיפות טיפות.
"למקום שבו ידעו להעריך אותי, חבוב. מה אתה חושב חסרים אנשים
שצריכים בולבול בריא ומתפקד? יש אנשים שימשכנו את הסתימות
בשביל זין בן 21."
"ולהיות זין של איזה חרמן בגיל הזהב יעשה לך יותר טוב בחיים?"
"לפחות שם יש קצת אקשן. באלוהים, אתה כזה עלוב, אפילו אצל
זקנים הייתי מקבל יותר פעילות."
"מה אתה חושב? מה אני לא רוצה לזיין? מה זה נראה לך עיקרון
אצלי? אני פשוט לא יודע איך להשיג בחורות."
"אני לא יודע איך להשיג בחורות..." הזין חזר על דבריו של און
באותו טון מזלזל. "תפסיק כבר לרחם על עצמך. תתאפס ילד. אתה
יודע מה הבעיה שלך?"
"מה?"
"אתה ממיין. זהו זה. זה העניין אתה חייב להתחיל להתפשר. כמו
שחברים שלך יכולים למחול על הכבוד שאין להם, גם אתה יכול מדי
פעם לרדת ממגדל השן הנזירי שהקמת לעצמך ולרדת אל העם הפחות
יפה."
"אבל אני מזמן הפסקתי למיין.... בחייאת, אתה יודע שהייתי עושה
גם קוף למור עכשיו"
"כן אבל אתה לא מבטא את זה בפעולות. אתה חייב להפנים את העניין
הזה. תראה את חברים שלך לדוגמא. הלוואי שהייתי הזין של חבר שלך
עוז או של הראל. שני אלה, תאמין לי אני תופס מהם. כשהם יוצאים
לצוד אין אצלם חוקים, זהו, נגמר, אתיאיסטים, אין אלוהים, וגם
אם יש כדאי לה להתחבא".
"כן אבל תראה מה הם משיגים"
"מה? אז הם מזיינים בחורות קצת פחות אה... מוצלחות. אבל לפחות
הם מזיינים".
"אבל למה אני לא יכול להשיג מישהי מוצלחת? למה אני חייב
להתפשר? מה רע בי?"
"די, תפסיק לחשוב ככה. אי אפשר להתחיל לטפס על הר מהפסגה שלו,
אתה חייב להתחיל בתחתית ולאט לאט לעלות."
"אבל איך זה יעלה אותי? זה לא הר, פה זה לא המזרח ואנחנו לא
מטפסים על כלום. למה אני לא יכול לפרגן לעצמי?"
נמשיל את המצב שלך, בסדר? תראה, אתה כמו טובע בביצת חול
טובעני. כדי לצאת ממצב הביש הזה אתה מוכרח להיאחז בענף הכי
קרוב אליך, גם אם הוא לא נראה הכי חזק או הכי טוב."
"כן אבל אם הענף הזה רקוב? מה אז? הוא בחיים לא יחזיק אותי.
הוא יישבר".
"אז תלך אל ענף קרוב אחר".
"כן אבל מכל ההשתוללות שלי בניסיון לתפוס את הענף הראשון
הטבעתי את עצמי יותר".
הזין שתק הוא נראה כאילו הוא חושב על תשובה. נראה כאילו שניהם
איבדו את הקשר בין מלחמת האנלוגיות הזו למציאות.
"טוב עזוב אותך, תלבן את הפוביות ושאר הבעיות הפסיכוטיות שלך
עם הזין החדש שלך".
"מה זין חדש? מאיפה אני ישיג עכשיו זין חדש?"
"מה איכפת לי? תפנה לסוכנות".
"נו אתה לא יכול לעזוב אותי. מה יקרה אם אני יקבל זין קטן?
האגו שלי יתרסק... אני אתאבד".
"מצטער חביבי, היית צריך לחשוב על זה לפני שנה, כשהתחלת
להידרדר במדרון".
"לא... אבל אתה לא יכול לעשות לי את זה... תן לי לפחות התרעה,
משהו... הזדמנות שניה... מה אני אעשה בלי זין? איך אני אחיה?"

הזין כבר לא ענה.
און נשבר, הוא התחיל לבכות כמו ילדה קטנה, המחשבה על חיים
כסריס הפחידה אותו והוא בכה עד שנרדם.
בבוקר הוא קם בבהלה. השעון המעורר העיר אותו כשעוד בחוץ היה
חשוך והוא נזכר שהדרך לרמאללה רצופה החלפות אוטובוסים.
הוא נזכר לאט בכל מה שעבר עליו בלילה והתחיל להיתפס לפאניקה.
הוא קפץ מהמיטה ולאט לאט משך את גומיית התחתונים. "זה בסדר",
חשב לעצמו בהקלה, "הכול בסדר". הוא התרחץ, לבש מדים והעמיס את
הצ'ימידן על הגב. בחוץ השמש התחילה לזרוח. לפעמים נראה כי ביום
ראשון אפילו היא עייפה מדי. הוא התקשה להחליט האם מאורעות ליל
אמש היו או שחלם, מצד אחד, הכול נראה כל כך מציאותי, מהצד
השני, ההיגיון שלו התחיל לצחוק עליו שהוא חושב על זה בכלל. אבל
אחרי 10 דקות של התחבטות בשאלה הזו הבין כי בעצם זה לא משנה.
הוא עלה על האוטובוס לירושלים, תחב את 2 אוזניות המיני דיסק
לאוזניו והתחבר לשיר שהתנגן יותר משהצליח להתחבר לשיר אי פעם.


"...תמיד הכי חשוך, לפני עלות השחר..."
                                               (ש. חנוך)