מכריח את עצמי לבלוע את הגלולה. עוד הרגעה לנפש רצוצה. תשעים
ותשע בקבוקי אתר על הקיר, בלעתי אחד, נשארו...כמה?
כוס מים, מדמה את העורקיי מתפוצצים מרוב גלולות וסמי הרגעה.
ועוד קוראים לזה תוכנית גמילה.
וורידים חיוניים נעטפים בחומר חיטוי וגופיף לבן לשמירה על
טמפרטורה נכונה ואיזון. איזון? איזון.
אל תתערב בחיים שלי אל תתערב בחיים שלי אל תתערב בחיים שלי אל
תתערב...
אני רעב.
"מממממממאאאאאאאנננננננצצצצ''''ייייייייסססססס"
אני שומע את עצמי צורח. כאילו הקול לא בוקע ממני אלא ממקום
מרוחק יותר, במימד אחר.
איזון. איזון? איזון.
כאילו מי אתה בכלל, שתתערב בחיים שלי? רק אני-חילופי-מזדמן.
איפה המזרק? אה...אני כבר לא יכול בעצם. גמילה.
יד אחת תופסת בשניה, מחפשת ווריד בולט. ציפורן חדה חודרת את
הבשר. תזיין אותי בדרך שלי מותק.
איזון. איזון? איזון.
קדימה, אחורה. זיעה. אנחות כבדות. אישה מבוגרת בחלוק לבן
כשמתחתיו אינה לובשת יותר מביריות ולבני נשים בצבע אדום.
היא על ברכיה, כורעת כאילו כדי להגיע לאבריי. אבל אבריי בכלל
בצידה האחר.
כל התנוחה המשונה הזו, אליה אני לא רגיל, גורמת לאיזון קוסמי
מסויים.
איזון. איזון? איזון.
קריאל במדי א' צורח מאחורי. גם הקול שלו אינו ברור מספיק כדי
שאקלוט שהוא בחדר. האשה המבוגרת בחלוק הלבן והתחתונים האדומים
בורחת מהחדר בבושת פנים. איברי רפוי. אני נופל אחורה, נאחז
במשקוף.
קריאל: "המידיניות פה היא לא לגעת בחולים! מה לא מובן לך בזה
שרמוטה מזדקנת??"
הוא בוחן את אחוריי במבט מוזר וחודר אותם בכוח, בליווי אנחת
הקלה גוברת.
איזון. איזון? איזון...