עת שכב הבחור על הכורסה, היה נראה הכול כתמול שלשום. מחוגיו של
שעון הקיר  העתיק זזו להם בעקביות מושלמת לעבר מטרה לא ידועה,
הכיסאות נשארו עומדים על רגליהן בלא נוע, סירי הבישול יושבים
על הכיריים כבר כמה ימים והחלו להדיף נינוח לא סימפטי במיוחד,
ורק הבחור שקוע בתוך הכורסא, שמחשבות טורדניות מציפות את ראשו.
הוא חייב לעשות דבר מה עם חייו. אין זה ייתכן כי הזמן יחלוף
לו, בחוץ העתיד הופך להווה וההווה הופך לעבר, ורק הוא, חסר
מעש, מבזבז את חייו על כלום.

"חיים רק פעם אחת", המשפט הזה חוזר בליבו של הבחור פעם אחר פעם
ולא נותן לו מנוח ומביא לידי תגובה רק את המשפט "אני חייב
לעשות משהו עם החיים שלי", שוב ושוב.
אבל מה? הוא אינו יכול לקום בהפתעה שתפתיע רק את אוויר הסלון,
להתלבש ולצאת החוצה במטרה כה לא ברורה של "לעשות משהו" או אולי
אפילו "לשנות את העולם".
הרי כל אחד מאיתנו שואף לשנות את העולם, להיות מישהו עם השפעה,
שיזכרו אותו לדורות הבאים, עד שהעולם ייחרב. אבל איך עושים את
זה?
האם גדולי המדענים, הציירים, הזמרים, השחקנים, הסופרים, גם הם
ישבו על הכורסא והחליטו לפתע שהם רוצים לשנות את העולם, והחלו
לצייר את הציור המפורסם ההוא שראיתי במוזיאון ההוא, או להלחין
את השיר הזה שאמא יודעת בעל פה, או לכתוב את הסיפור הזה שאבא
מתעקש להקריא לי כל יום לפני השינה?
הבחור מנסה להאמין שכן, ככה הם עשו, אבל הוא נזכר שהוא חי
בכדור הארץ והתשובה הופכת לשלילית.

"במה אני טוב? כולם יודעים שלכל אחד יש כישור מיוחד שבו הוא
מצטיין" קולו של הבחור לא ירעיד את מצעדי הפזמונים אם ינסה
להיות זמר, בלשון המעטה, ואפילו שהוא שר באמבט, המים הופכים
לקרים מרגע השמע הצליל הראשון הבוקע מגרונו המנסה לשיר.
במשחקי הכדור בשכונה ובבית ספר, שהיה צעיר, הוא לא נבחר ראשון
ואפילו לא שני. למעשה, הסיבה היחידה שהוא שיחק היא מכיוון
שכדור המשחק היה שלו.
בהצגת סוף שנה אז בבית ספר הוא לא הציג משחק משובח, כי אפילו
גדולי שחקני התיאטרון היו מתקשים בכך אם היה עליהם לצטט 2
משפטים קצרים כשהם עטופים בסדין שחור.
בצבא הוא לא התקדם בסולם הדרגות בקצב רצחני, אפילו לא בקצב
איטי, כי חשב שהצבא זה רק 3 שנים שצריך להעביר בכיף. אולי היה
עליו להשקיע יותר, אולי שם יכול היה להפך לגיבור ולמשפיע? ושוב
המציאות טופחת על פרצופו ומביאה לאכזבה גם בתחום זה.
בעבודתו הראשונה, השנייה השלישית, ולמעשה, בכל עבודותיו הוא
היה סתם עוד עובד זוטר שצריך היה למלא פקודות ולשתוק.

"אז איפה אני יכול להשפיע?" מיד הופיע במוחו הבזק והמשפט 'כל
ההמצאות הגדולות התגלו בטעות' רץ לנגד עיניו, באופן דמיוני
כמובן. כמובן. הוא לא יכול ללחוץ על עצמו לשווא שעליו להפך
למשפיע, הדבר יקרה בטעות, שהגורל ירצה, זה יקרה.
אבל אם הגורל לא ירצה? כל מאורע שהתרחש או יתרחש, אומרים כי
היה זה רצון הגורל. כל החלטה שהוחלטה אי פעם, הייתה שם השפעה
חזקה ביותר של הגורל. מה זה גורל? הוא כמו אלוקים? האם הגורל
הוא אלוקים? האם גורל הוא שכלו של האדם? או אולי הוא ליבו,
הרגש של האדם? האם בני האדם יכולים להשפיע על הגורל? לברוח
ממנו?

"מצאתי מה לעשות". הבחור רוצה כעת ללכת לספריה, לחפש ספרים על
הגורל. אבל עובדות טורדניות מעיקות עליו וטוענות שזה יהיה
בזבוז זמן. הרי כיצד אפשר לכתוב ספר על הגורל. מעולם לא התקיים
ראיון איתו. אין תמונות שלו, של הגורל. מי בכלל אמר שיש כזה
דבר, גורל. בספרי הקודש הוא לא מוזכר, הגורל הזה. מתי התחיל כל
עניין הגורל בכלל? אולי כשהתייאשו בני האדם מרעיון האל הכול
יכול הם פנו לעבר ישות בלתי נראית ובלתי ניתנת להסבר ולויכוח,
וקראו לה בשם 'הגורל'. כמובן שגם פה ניסו לצייר לגורל דימוי
אנושי, עם ביטויים כמו "הכול בידי גורל". אם כן, לגורל יש
ידיים. האם יש ספר בספריה שמתאר את ידי הגורל?
אלו צריכות להיות ידיים רחבות במיוחד, הרי הגורל שולט על כל
דבר ודבר בעולם. ייתכן מאוד שהוא עושה זאת ביחד עם האלוקים.

רגע, אבל אם הוא עושה זאת יחד עם אלוקים, משמע הוא נפגש עם
אלוקים, דיבר איתו, התייעץ איתו, בקשר לאיזו החלטה כזו או אחרת
שלא ידע מה לעשות בה. וכידוע, מי שרואה את אלוקים, מושמד בו
בעת. אז גם עיניים יש לגורל. עיניים וידיים. אז בטוח שגם ראש
יש לו, כי עיניים וידיים לא יכולות סתם כך לרחף באוויר. איפה
הוא נמצא הגורל? בטח בשמיים, גר לו יחד עם אלוקים.
"אני אלך לטוס במטוס" במחשבה זו רוצה הבחור לטוס אל על לשמיים
במטרה למצוא את הגורל ואם אפשר גם את אלוקים.
"איך זה שלא מצאו אותו עד היום?" הבחור מתעקש להתעצל ומחפש
ומוצא סיבות להימנע מהמסע האווירי שתכנן לחיפוש הגורל
ואלוקים.
"אם גדולים ממני לא מצאו, למה שאני אמצא?" צודק הבחור. ידע
בטיסה אין לו, אפילו בקיפול מטוס מנייר הוא לא מוצלח, או לפחות
לא בין הטובים.
"חיפוש הגורל זה לא בשבילי" אבל בכל זאת, הבחור חש שהוא חייב
להשפיע באיזשהו אופן. להיזכר כאחד שיזכרו,  שחייו לא יהיו
סתם.

הרי עבור מה אני חי. תקופת הילדות והנערות שלי חלפה, בה עשיתי
מה שאמורים לעשות, ליהנות כמה שיותר, לשחק, ללמוד. כעת משאני
מבוגר הגיע הזמן לעשות משהו עם חיי, כי לא תהיה יותר הזדמנות.
יש לי 20-30 שנה להשפיע, להיות מישהו מוכר שיזכרו אותו גם אחרי
המוות. עשרים שלושים שנה, ואז, זהו. נגמר. החיים נגמרו, הכול
נגמר. אלו סתם עוד מילים, "החיים נגמרו", אבל יש כל כך הרבה
מעבר למילים.
רק עוד עשרים שנה. כדי להיות מפורסם לתמיד אני צריך להתחיל
לפעול עכשיו, כדי להיות בזירת הפרסום כמה שיותר זמן.
אבל איך. איך להיות מפורסם, איך להשפיע, איך להיות אדם שיזכרו,
שם שכולם מכירים.
לקח הבחור דף לידו.

על דף אפשר לעשות הכול. לצייר, לכתוב שיר, לתכנן בניין או משהו
אחר, לכתוב פילוסופיות משונות שאולי הציבור יראה בהם כדיבורו
של גאון. ואפשר גם לכתוב על דף סיפור.
"הסיפור צריך להיות ברמה גבוהה, או לפחות להתחיל ככה" הבחור
בוודאי יודע שכל הסיפורים והספרים הגדולים בהיסטוריה לא נכתבו
בשפת רחוב, המילים צריכות להיות מוקפדות ומדוקדקות אחת לאחת.
מכיוון שאין לו ממש על מה לכתוב, הוא מתחיל בקטן, מנושא שיכול
להתפתח לכל דבר.
'עת ישב הבחור על הכורסא' אלו היו המילים הראשונות בדף. כעת
הוא יכול לתאר את מחשבותיו של הבחור, לספר למה הוא יושב, לספר
על הכורסא, הבחור יכול לקום ולעשות דבר לא צפוי אפילו, כמו
לצאת למסע ירי ברחבי העיירה.

אבל לא, הבחור המשיך בתיאור הסביבה של הבחור. אולי רק ככה
יבינו שיש דברים כל כך לא חשובים בחיים, שחבל לבזבז עליהם את
הזמן, כמו לקרוא סיפור נדוש ולא מקצועי שהוא בעצם על כלום, או
לחפש בשמיים את הגורל ואת אלוקים. אולי רק ככה יבינו כמה החיים
הם דבר חשוב כל כך, כי יש אותם רק פעם אחת, השנייה שחלפה לפני
שנייה לא תחזור, וגם השנייה שתבוא עוד שנייה, גם היא לא
תחזור.
מה בעצם צריך לעשות בחיים האלה, הרי במילא כולם מתים בסוף,
ואתה לא תדע מה קורה אחרי שאתה לא בחיים...
בכל זאת, צריך לעשות מעשים שיזכרו אותם בדורות הבאים, שכולם
ידעו את שמך, בכל גיל בכל מקום.
הבחור זורק משפטים שכולם אומרים אותם, כולם מתייחסים אליהם
כמובן מאליו, אבל האם באמת מפנימים אותם עד הסוף? די קשה לקבל
את העובדה שמתישהו יגיע הרגע שהוא הסוף. הסוף.

מי הוא חושב שהוא הבחור הזה, מכריז שהוא רוצה לשנות את העולם,
אומר משפטי מפתח פילוסופיים בשקל על מהות החיים. הוא סתם בחור
אחד, ששכב על כורסא.