בבוקר, כשאני קמה ומסתכלת במראה, אני רואה את אותה ילדה שאתה
שונא. אותה ילדה שאתה מתעב.
אני מסתכלת במראה ושואלת את אותה ילדה, למה?
למה הכאבת לו כל כך?
למה הכאבת לעצמך כל כך?
למה את חייבת להרוס?

ופתאום אני רואה אותך מאחורי... מחייך חיוך מרושע ומושיט לי את
הסכין שהחבאתי במקום שיהיה לי קשה לזכור... אבל אתה זוכר הכל,
כמו תמיד.

ועם הסכין ביד מסתכלת על גופי הערום. אותו גוף שאתה אוהב. אותו
גוף שבו אתה חושק.
ואני, מסתכלת על אותו גוף ועושה כמו מן אן-דן-דינו... שואלת את
עצמי, איפה הפעם יהיה החתך?
איכשהו החלטתי שיהיה לאורך הצלעות, בדיוק איפה שהקעקוע שלך
נמצא...

שלא כמוך, אני מפחדת לעשות קעקוע. אז אני מסתפקת במשהו משלי.
וזה קצת שורף ואחר כך כיף. ואז אני מתיישבת, מחייכת ונמצאת
בעולם שהוא שייך רק לי..


[הקטע הנ"ל נכתב לפני שנה וחצי. מי שקרא את הקטע ומרגיש צורך
עז להגיב לי, שיחסוך ממני את הקטע של "איזו מפגרת את? למה מי
את חושבת את עצמך?" וכו'... אם אין לכם משהו נורמלי לכתוב אז
אל...]