גשם קל שטף את רחובות העיר, אחרי קיץ ארוך ומתיש, ירדו להם
טיפות קרירות והביאו עימם רוחות חורף נעימות שיפיגו את העייפות
של הקיץ. סיוון הסתכלה החוצה, דרך דלת הזכוכית השקופה, אל
הרחוב בחוץ. לא הייתה נפש חיה בחוץ, כיאה לשעת לילה מאוחרת
בעיירה קטנטנה ולא מורגשת. הגשם טפטף על דלת הזכוכית, יוצר
צורות אקראיות ורגעיות ונשטף מטה. סיוון נאנחה בעייפות ומתחה
את גבה. היה זה יום ארוך וקשה בבית הקפה, ואם זה לא מספיק, היא
הייתה חייבת לחפות על המנהל ולסגור את המקום לבד. סיוון סיימה
להביט בחוסר מעש בדלת וחזרה לנקות את רצת בית הקפה הריק.
היתה דממה באוויר. הקולות היחידים שנשמעו היו נקישותיהן הקלות
של הטיפות על דלת הכניסה ועל החלונות וצלילי הסחבה שנכנסה לתוך
דלי מלא מים וסבון ונזרקה החוצה על הרצפה המלוכלכת, נגררת הנה
והנה על ידי מגב עייף. סיוון כבר הייתה עייפה ורק רצתה ללכת
הביתה. היא ביצעה את הפעולות כמו רובוט, באוטומטיות מוחלטת.
לטבול את הסחבה בדלי, לזרוק אותה על המגב, להעביר אותו על
הרצפה וחוזר חלילה.
לפתע סיוון נעמדה, צליל לא מוכר הגיע לאוזניה. היו אלו נקישות,
בדומה לנקישות הטיפות על החלון אך חזקות יותר. ברק הבריק
בשמיים, מעוור לרגע את סיוון, הופך לשניה את העולם ללבן. סיוון
הסיטה מבטה לכיוון דלת הכניסה. היא ראתה שם את עידו, עומד
בחוץ, ג'ינס דהוי, חולצת טי-שירט וז'קט פלנל מקומט ורטוב
לגופו. הוא היה ספוג מים ורועד מקור. סיוון עמדה ללא ניע למשך
רגעים ארוכים, בוהה בו, מנסה להניע את גופה ללא הצלחה. עידו
נקש שוב על הדלת, שפתיו נעות בדברו את המילים שלא שמעה, אך
הצליחה להבין. סיוון, בחייך, תני לי להיכנס. סיוון ניגשה אל
הדלת, סובבה את המפתח ומיד סובבה את גבה אל הדלת בדרכה חזרה אל
הדלי.
עידו נכנס לתוך בית הקפה הריק, הוא לקח כמה צעדים פנימה וסגר
אחריו את הדלת. הוא עמד במקום, רועד מקור ומטפטף על הרצפה אותה
מירקה סיוון רק דקות קודם לכן. הוא לא אמר מילה, רק חיבק את
עצמו כמנסה לחמם את גופו ורועד מקור. סיוון עדיין הפנתה לו את
גבה, ממשיכה בעבודתה כאילו הוא לא נמצא כאן כלל.
"תגידי משהו..."
"מה אתה רוצה שאני אגיד?" אמרה סיוון מבלי להסתובב אליו,
ממשיכה בעבודתה, "אתה באת לכאן כנראה בשביל סיבה טובה, אז
דבר... גם ככה אני אהיה כאן עוד הרבה זמן כי אתה מרטיב את
הרצפה שכרגע ניקיתי..."
עידו הסתכל מטה על השלולית הקטנה שיצר ומיד זז הצידה. "אני
מצטער... לא שמתי לב..." עידו לא מצא מקום אחר לעמוד בו מבלי
להרטיב את הרצפה. בחוסר אונים הוא נותר במקומו. "תקשיבי...
אני..." עידו גמגם "אני לא ממש יודע מה לומר..."
"למה אתה עושה לי את זה?" סיוון עזבה את המגב וסובבה אליו את
מבטה. לראשונה מאז שהגיע לכאן, פגש עידו את סיוון במבטו. עיניה
של סיוון היו אדומות מעייפות ומתשישות ולחות, כאילו היא עומדת
לפרוץ בבכי כל רגע. "למה אתה מתעקש להמשיך ולמרר לי את
החיים?"
"למרר לך את החיים? מה עשיתי?"
"כבר אמרתי לך עידו, אני לא רוצה יותר לראות אותך! זה רק מכאיב
לי יותר! אווף!" סיוון שוב הסתובבה, מנגבת את עיניה בגב ידה.
היא ניסתה לשוב לעבודה אך ידיה כשלו והיא הפילה את הדלי, שופכת
את כל תכולתו על רצפת השיש הקרה. "שיט!" היא צעקה בתסכול, הבכי
כמעט פורץ מרוב הייאוש. עידו לקח צעד קדימה כמנסה להגיש עזרה
אך התחרט בדרכו וחזר לעמוד בתוך שלולית המים הקטנה שלו.
"תראה מה עשיתי!" אמרה לעצמה סיוון בקול רועד וחנוק, "עכשיו
אני אצטרך להיות כאן שעה! אוווף! תראה מה אתה עושה לי!" שוב
הסתובבה אליו סיוון, הפעם עיניה דומעות בעדינות, דמעה קטנה
ירדה בשקט ובאיטיות במורד לחיה הענוג. "מה אתה רוצה? למה בכלל
באת לכאן?"
"אני לא יודע מה לומר לך... אני מצטער... אני יודע שאמרנו שלא
נתראה יותר אבל..."
"אבל מה? שוב פעם אתה רוצה להגיד לי כמה אתה מצטער? שוב פעם
אתה רוצה לומר לי שדברים יהיו שונים? שוב פעם אתה רוצה לגרום
לי לשקוע בתוך הרגשות האלה, למרות שאתה יודע שאני רק רוצה
לשכוח?"
"זה לא ככה, את יודעת את זה..."
"אבל זה כן ככה! נפרדנו לפני חצי שנה, עידו! חצי שנה! ועדיין,
כמעט כל חודש, אתה מופיע שוב עם איזו תובנה חדשה על עצמך, עם
איזו תרופת פלא חדשה שתשנה את המצב ורוצה שננסה שוב!" עידו
השפיל את מבטו אל הרצפה, היא צודקת כמובן.
"כל מה שאני רוצה עידו," סיוון מחתה את עיניה בגב ידה שכבר
נהיה לח גם הוא מהדמעות. "זה להוציא אותך מהמערכות שלי. למה
אתה לא נותן לי? למה אתה חייב לגרור אותי למטה כל פעם?"
"את לא חושבת שאת קצת מגזימה אם זה? אני יודע שמה שקרה פגע בך
והסעיר אותך אבל עברו יותר משישה חודשים, הייתי חושב לעצמי
שכבר תישכחי מזה כבר..."
"לשכוח מזה? לשכוח מזה?!?" סיוון צעקה בתסכול, דמעות חונקות את
קולה. "אני לא יכולה לשכוח מזה! אני בחיים לא אשכח את מה שעשית
לי! אתה יודע איזה חלומות אני חולמת? אתה בכלל יודע מה עובר
עלי? וכל פעם שאני מצליחה קצת לצאת מזה, קצת לתת מנוחה לעצמי
ולהתנתק, אתה בא והורס לי הכל שוב פעם!" סיוון נשברה והתחילה
לבכות. היא הפכה כיסא והתיישבה, מתייפחת חרישית ומוחה את
דמעותיה בשרוולה.
"את מגזימה, סיוון! זה לא כאילו עשיתי את זה בכוונה, את יודעת!
זה לא שבגדתי בך או משהו, לא הלכתי ושכבתי עם החברה הכי טובה
שלך, אז תפסיקי להגזים כל כך... את חושבת שלי קל? בואי לא נשכח
שכל הדברים האלו קרו לי, או קיי? לא לך!"
"נכון! בטח שלא בגדתי בי... עשית משהו הרבה יותר גרוע, אתה
בגדת בעצמך! אתה לא עשית שום דבר כדי לצאת מזה, ואתה זרקת עלי
את כל הזבל שלך! אני סבלתי מזה!"
"לא היה לי אף אחד חוץ ממך! היית אמורה להיות שם בשבילי!"
"אתה לא חיפשת אף אחד! אני לא יכולה איתך יותר! כמה אני יכולה?
אני בסך הכל בנאדם!" סיוון נחנקה מדמעות, היא רכנה והניחה פניה
בין כפות ידיה, מוחה את הדמעות, מנסה להתאושש.
"למה את בוכה, ילדה יפה?" שאל עידו ברוך, חצי חיוך של נוסטלגיה
עלה על פניו.
"אל תקרא לי ככה יותר... הימים האלה עברו עידו, אתה יודע את
זה..."
"תיראי," עידו פנה אליה ברוך, קולו הרבה יותר שקט עכשיו, קול
של אדם שהשלים עם גורלו. "לא באתי לריב איתך... וגם לא לספר לך
על תובנות חדשות לחיים או לבקש שנחזור. אני רק רציתי לבוא כדי
לומר לך להתראות."
סיוון הרימה את ראשה והביטה בו, עיניה אדומות ורטובות. "מה זאת
אומרת?" שאלה בחוסר רצון מוחלט.
עידו נשם אוויר מלוא הראות, כאדם שמנסה לספר חדשות רעות ולא
יודע כיצד לעשות זאת. "תראי... אין שום דרך פשוטה לספר את זה
אז אני פשוט אספר לך את הסיפור..."
"אל תספר לי סיפורים! פשוט תגיד לי למה אתה מתכוון!" סיוון כבר
הייתה על סף ייאוש. עידו הסתכל עליה בעיניים רכות והמשיך.
"תראי, באתי להגיד לך להתראות כי אחרי מחר אני כבר לא אהיה
יותר!" אמר עידו בקול חד, מתיז את המילים החוצה, כמו רוצה
להיפתר מהם לעד. סיוון לא הבינה מה עידו אומר. "גילו אצלי
גידול במוח, את מבינה! זאת הסיבה לכל ההזיות שהיו לי, לכל
השיגעונות, מצבי הרוח, הדיכאונות, הכל!" סיוון הסתכלה עליה
בתדהמה, לא יודעת מה להגיד. "את מבינה מה שאני אומר לך? יש לי
גידול סרטני במוח! הוא נמצא שם כבר יותר משש שנים לטענת
הרופאים. למעשה, הם לא מבינים איך לא נפלתי לתוך עולם של הזיות
כבר לפני שנתיים!"
"אני... אני..."
"עזבי... אין שום דבר שתגידי שיכול לתקן את מה שכבר נאמר... את
לא יכולה לשנות את העבר ואני בספק אם את בכלל רוצה..." עידו
הסתכל עליה, היא הייתה המומה. עיניה היו פעורות ודומה הייתה
שהיא לא עומדת בזה ושהיא עומדת להתעלף בכל רגע "עזבי... כבר
אמרתי לך שלא באתי לריב איתך... פשוט באתי להגיד לך
להתראות..."
"אני... להתראות? לאן אתה הולך?"
"אני לא הולך להתקיים יותר אחרי מחר... אני נכנס מחר לניתוח.
מין הליך חדשני שכזה יורה גלי קול בתדר מאוד גבוה ישר על המוח
כדי לפוצץ ולהמיס את הגידול. הסיכויים שאני אשרוד הם חמישים
חמישים... אבל זה לא משנה, כי גם במידה ואני אשרוד, ההליך הזה
מוחק לחלוטין את כל הזיכרון. זאת לא שכחה או אובדן זיכרון
זמני, הכל פשוט נמחק, נעלם. הרופאים כבר הזהירו את ההורים שלי
שלא יפתחו תקוות שהכל יחזור כי זה פשוט לא אפשרי..."
עידו עשה הפסקה בנאומו ונשם אוויר. סיוון המשיכה לבהות בו
בתדהמה גמורה.
"תראי... נתתי להורים שלי את הבחירה, זה לא משנה לי, מבחינתי
אני מת בכל מקרה... הזיכרונות שלי הם כל מה שיש לי. בלעדיהם
אני לא בנאדם, אני משהו אחר, מישהו אחר... הם החליטו שהם רוצים
לבצע את הניתוח בכל זאת, הם לא יכולים לסבול את העובדה שאני
אמות. זה הכל, פשוט באתי להגיד לך להתראות ולספר לך את זה..."
עידו הביט אל תוך עיניה
"אני... אני..." סיוון התחילה לבכות שוב. דמעותיה פרצו בכוח כה
עז עד כי לא יכלה לעצור אותם. כל גופה רעד והיא יבבה כמו
תינוקת שזה עתה נולדה.
"אני מצטער על כל מה שאי פעם עשיתי ואני מקווה שתוכלי למצוא
בתוכך מקום לסלוח לי... ואני מקווה שיהיו לך חיים נפלאים."
ובעיניים רטובות הסתובב עידו ופנה אל דלת הכניסה. כשהגיע לדלת
הוא הסתובב שוב, העיף מבט אחרון בילדה שאהב, הילדה הקטנה שלו,
הילדה שבה פגע כל כך חזק. ברק הבריק בשמיים, מעוור אותו לחלקיק
השניה. עידו פתח את הדלת ויצא אל הרחוב הקר. סיוון נותרה לבדה
בבית הקפה, בוכה, עד אשר נרדמה מקופלת על רצפת בית הקפה
הרטובה.

סיוון עמדה במסדרון הקר של בית החולים. מולה עמדה רבקה, אמא של
עידו, פניה היו כה שמחות אך עיניה כה עצובות."סיווני, אני
מקווה שאת יודעת שאין שום סיכוי שהוא יזכור אותך. אם באת לכאן
בתקווה שהוא יזכור אותך אז אני באמת מציעה לך לחזור הביתה...
זה פשוט לא אפשרי, ניסינו הכל, זה פשוט לא אפשרי..." קולה של
רבקה רעד קצת, סיוון יכלה לשמוע את זה, לא משנה כמה היא ניסתה
להסתיר את זה.
"אני יודעת, רבקה... זה בסדר..." סיוון חיבקה את רבקה חיבור
קצר ומיהרה ללכת משם. היא הלכה אחרי האחות שהובילה אותה דרך
מסדרונות אפרוריים וריקים אל חדרו של עידו. היה זה חדר פינתי
קטן ומסכן. דלת העץ הדקיקה חסמה את הכניסה, מאפשרת להציץ לחדר
דרך ריבוע זכוכית קטן בחלקה העליון. סיוון אזרה אומץ ופתחה את
הדלת.
עידו שכב לו בפנים על מיטת מתכת קטנה. בידו האחת הוא אחז
בקופסת קרטון קטנה של שוקו, קש פלסטיק קטן מבצבץ ממנה, קצהו
השני טחוב בפיו בעודו שואב את המשקה מהמכל. בידו השנייה הוא
אחז בשלט הטלוויזיה שהייתה תלויה מעל מיטתו. פניו היו כה
תמימות, כה חסרות ידע, כה צעירות. הוא הפנה עליה את מבטו,
עיניו נפתחות כמבקשות לדעת מי זאת. הוא לגם לגימות אחרונות
ממיכל השוקו והניח אותו על השידה שלצד המיטה.
"עידו," פתחה האחות שנכנסה אחרי סיוון ואמרה, "יש לך אורחת.
אני רוצה שתתנהג אליה יפה, טוב חמודי?" האחות ניגשה לעידו
וניגבה את פיו במפית קטנה. עידו הנהן בהסכמה והתיישב במיטתו.
סיוון התיישבה על המיטה לצידו.
"עידו... אני..." סיוון ניסתה לומר משהו, אבל לא היה שום דבר
שיכלה לומר, "באתי לראות אותך..." עידו הסתכל עליה במבט לא
מבין, מבט ריק מאהבה, מבט שעידו האמיתי לא היה מסוגל להפנות
כלפיה. סיוון החלה לדמוע, מבלי כל יכולת לעצור את הדמעות.
"עידו אני מצטערת כל כך... אני פשוט כל כך מצטערת..." סיוון
החלה לבכות חרש, סוגרת את עיניה ומפנה פניה כלפי מעלה, כמו
בתפילה חרישית לאלוהים. "בבקשה... תעזור לי לשכוח... אני לא
מצליחה, אני לא מצליחה לשכוח... בבקשה תעשה שאשכח....." הדמעות
הקטנות שזלגו הפכו לבכי, ההתייפחויות החרישיות הפכו ליבבות של
כאב. סיוון בכתה, היא לא ידעה למה, אבל היא לא יכלה להפסיק
לבכות. ראשה נשמט והיא נשכבה על המיטה, מניחה פניה על ברכיו של
עידו.
סיוון בכתה על הכל. על גורלו של עידו, על גורלה שלה. היא בכתה
על כל הכאב שעברה, על הסבל והייסורים. היא בכתה על חוסר האונים
שלה, על חוסר האונים שלו, על הייאוש. היא בכתה על הכל, אבל
בעיקר היא בכתה כי היא לא יכולה לשכוח. לפתע היא חשה יד רכה
נוגעת בכתפה, יד נעימה ומוכרת למגע. היא הרימה את ראשה ופגשה
את מבטו של עידו. היה זה אותו מבט זר ותמים, אותו מבט שעידו
האמיתי מעולם לא יכל לתת בה.
"למה את בוכה, ילדה יפה?"