אני יושב מכונס בעצמי, עטוף בקליפת הזהב שלי. אני מתבונן החוצה
מדי פעם, רק כדי לראות שכלום לא השתנה, ואכן כלום לא השתנה.
כלום אך פעם לא משתנה, הכל חוזר חלילה שוב ושוב, רק אני משתנה.
אני מביט בעיני כל הסובבים אותי, בוחן אותם, קורא את נשמותיהם
ומשווה לנשמתי. הם לא דומים לי כלל.
אני צולל לתוך עצמי שוב, כמו פעם. אני צולל ושוחה פנימה, אל
העומק, אל נבכי עצמי האהוב. אני מרגיש אותי, המים הקרירים
עוטפים את גופי ומרגיעים אותי. אני עוד כאן, ואני עודני אני,
עודני חזק. אני שוחה עוד פנימה, מנסה להגיע למקום המוכר והאהוב
הזה, אותו מקום בו המים קרים צלולים, מקום סוער וחי, המקום שבו
מתחבאת הסערה.
כל מה שקורה בחוץ לא משנה לי כלל, זה לא נוגע לי. כל האנשים
שמנסים להשפיע, להרוס, לקלקל, הם כולם דגיגי רקק קטנים ולא
משמעותיים. רק אני חשוב, רק אני כאן עכשיו. אני שוקע עמוק יותר
אל תוך עצמי, ואני מרגיש בבית. העולם לא יכול להוביל אותי, רק
אני שולט כאן, בממלכה הקטנה שלי.
אני צולל עוד ועוד, המים נהפכים קרים יותר ויותר. אני מביט
מעלה, אל פני המים, אל פני גופי, אל העולם שבחוץ. אותו עולם
שלא מבין, שלא רואה. אותו עולם ריק וטיפשי שהולך בצורה כל כך
עיוורת אחרי נביאים טיפשים, אחרי אלים שקריים, אחרי חלומות
נבובים. אני תוהה אם טוב עשיתי שהשארתי את העולם הזה בחוץ. אני
תמיד צולל, תמיד רוצה לברוח, לעולם שלי. אבל אני יודע שזה לא
יעזור, העולם שם בחוץ תמיד יישאר העולם האמיתי, ואני תמיד
אחזור אליו.
כבר הרבה זמן שאני מחפש את המקום הזה בתוך עצמי, אותו מקום של
סערות, של מערבולות ושל סופות. אותו מקום של מים קרים כקרח, של
גדולה, של שליטה. כבר הרבה זמן שלא הייתי במקום הזה, לא נתתי
למים להיספג בעורי, להיכנס לתוכי, להשפיע עלי ולתת לי מכוחם.
כבר הרבה זמן שלא טבלתי במימי נשמתי.

היו ימים בהם ריחפתי מעל העולם בכנפי דרקון זהובים. גופי נישא
אל על במעוף קיסרי. הייתי מלך, אל, הייתי עולם ומלואו. הייתי
מרחף גבוה מעל ראשי כולם, בלתי ניתן להשגה, מוערץ ומוערך. היו
ימים בהם שלטוני היה ברור, כוחי היה כה חזק ומופגן עד כי לא
היו עוררין. היו ימים בהם פרסתי את כנפיי הזהובות, מתחתי אותם
לכל עבר והתעופפתי, אוחז בחרב של אש ומטיל אימתי על כל הארץ.
וכולם ראו, כולם ידעו, כולם הביטו בהתפעלות ובקנאה. היו ימים
בהם היה בי הכוח להזיז הרים ממקומם ולשנות סדרי עולם.
אותם ימים של גדולה היו כה טובים, כה אדיר הייתי אז, באותם
ימים. מעולם לא היסרתי את כנפיי, מעולם לא תליתי את חרב האש
שלי. אבל לא השתמשתי בהם. קיפלתי את הכנפיים מתחת לחולצה
ותחבתי את החרב לנדן. לא היה צורך בהם, כולם כבר ראו, ידעו
וכיבדו.
והכל נישכח, מליבי ומליבותיהם, הכל נישכח כלא היה. הכל החל
לדעוך ולהיעלם, כוחי לעולם לא חדל, אך הוא חדל להיות רלוונטי.
מעולם לא השתמשתי בכוחי כדי להזיק, מעולם לא ניצלתי את כוחי
לרעה. מעולם לא כבשתי או בזזתי, דיכאתי או דרכתי, מעולם לא
הייתי עריץ, אבל יכולתי. אני רק הייתי חזק, הייתי אדיר, אני רק
הייתי טוב יותר מכולם.
זה שנים שלא ביקרתי בבריכת הסערות שלי, עידנים שלא נתתי
לכנפיים להימתח, לחרב לבעור, לעצמי לעוף. אני חי בתוך קליפת
זהב, בתוך מסיכה יקרה וקרה, מתבונן באחרים ומחכה אותם
בבינוניות וברגילות משעממת.
אבל אני עדיין מרגיש את זה מפעם בי, אני עדיין מרגיש את זה
בתוכי, קורא לי. הסערה בתוכי רוגשת וגועשת תמיד, בלי הרף ובלי
הספק ולא משנה מה קורה בחוץ ומה עובר עלי זה תמיד שם, תמיד
רובץ עמוק בפנים. שנים רבות התעלמתי מהקריאה, שנים רבות שעצמתי
עיני ואטמתי אוזניי, שנים רבות מדי. אך כעת איני יכול עוד
להתכחש, איני יכול עוד להסתיר ולעצור את הדברים האלו. ואני
צולל, כה עמוק אני צולל עד כי אור השמש כבר לא חודר פנימה דרך
נשמתי.
והמים קרים עכשיו, קרים כקרח, רוטטים באימה. מערבולות אדירות
ושקופות יוצרות זרמים כבירים במים הצלולים. זמזום עמום מכה
באוזניי, רעש נסתר שמורגש בכל גופי. ואני לא יכול להתקדם יותר!
הזרמים מושכים אותי החוצה, מונעים ממני לשחות קדימה!. אני שוחה
ושוחה, נאבק במערבולות העצומות שכוחן כה כביר, אבל אני לא
מצליח! הזרמים תולשים את גפיי! כאב חד מתחיל להתפשט בכל גופי
והזמזום מתגבר עוד ועוד, רעש כה עז! אני מנסה בשארית כוחותי
להתקדם, אני כה קרוב עכשיו! אני לא יכול לוותר!

והכל שקט עכשיו. הזמזום פסק בשניות והזרמים נעלמו כלא היו.
הגעתי, אני כאן, בלב הסערה. כאן הכל שקט. המערבולות כמו נכנעו
לי וכעת הן מסתובבות בעדינות סביבי, כמו כלבי ציד מאולפים
המחכים לפקודתי. המים הקפואים מחממים את גופי הדואב ודומה
שהסערה עכשיו סובבת סביבי, דומה כי אני לב הסערה.
ובשניות אני שוב מוצא את עצמי בחוץ, אין ים ואין סערה. הכל היה
חלום, הזיה. אבל משהו שונה, משהו כן קרה. אני מרגיש את זה,
מרגיש את הקרירות, את השלווה, את השקט שלפני הסערה. אני יודע
שזה קרה, אני יודע שהכנעתי את זה ועכשיו אני שוב בשליטה. ואני
שוב מסתכל שסביבי, אני שוב בוחן את כולם. הכל נראה אותו דבר
וכל כך שונה. אני יודע למה, זה לא העולם שהשתנה, זה אני. אבל
זה לא הזמן, לא כאן אוכל לפרוס כנפיי. הכוח שוב פועם בי, מדגדג
את כפות ידי, אבל יש כוח גם בלחכות, בלהמתין, בלדעת להסתיר.

אני עוד אפרוס שוב את כנפיי הדרקון שלי. שוב אשוב לעופף באוויר
העולם, אוחז בחרב האש שלי. עוד אחזור לשלוט בשמי האביב
הצלולים, להסעיר את העולם בסערה הכבירה שעופפת אותי. עוד אשוב
לכס מלכותי, לימי גדולתי, בתרועה ומורא גדול! וכולם שוב יראו
אותי, יעריכו ויעריצו! ושוב אהיה מי שאני, מי שנועדתי להיות!
אך זו לא העת... כעת עלי לשבת כאן, בתוך קליפת הזהב הריקה שלי,
עוטה על פני את המסיכה היקרה והקרה שלי. כעת עלי לרסן את
הסערה, לשלוט בה ובעצמי ולחכות. לחכות ליום שבו כולם יראו כי
אני הוא לב הסערה.