כמעט מוצאי חג ראשון של פסח, האוירה חגיגית מאופקת, לא ממש
בכוונה אבל ככה זה יוצא,  ביום טוב, שלא כמו בשבתות, אין סעודה
שלישית לפנות ערב, אנשים יוצאים מהבית עם השקיעה, או שנשארים
בבית הכנסת מתפילת מנחה עד שיחשיך היום וזמן ערבית יגיע.
ההמתנה הזאת לתפילת ערבית יש בה פסק זמן למחשבות חולפות שלא
היה זמן לחשוב כל הערב פסח המהיר, ההתרוצצויות בכל עניני החג,
נקיון, קניות, הגעלת כלים ישנים וטבילת החדשים, הכל נעשה בלי
מחשבה מיוחדת, תמיד חושבים מה עוד צריך להספיק, לא מקדישים
מחשבה למה ששעושים באותו הרגע.
ואז מגיע החג, ליל הסדר הארוך עם המשפחה או אורחים אחרים,
מסיימים מאוחר בלילה, למי יש כוח להתחיל לדבר, ועוד ארבעה
כוסות יין מתוק מכבידים על הראש, מתעוררים מאוחר בבוקר, שוב
סעודת חג, היום הזה חולף במהירות, ורק לעת ערב, כשיושבים בבית
הכנסת לפני תפילת ערבית, יש איזה שקט כזה שעובר בין הספסלים,
אנשים יושבים רגועים וחושבים על הימים האחרונים.

עמדתי בצד, לא היה מקום לשבת, חשבתי לעצמי כמה מחשבות, ניסיתי
לעבד במוחי את האפשרויות, לו לא הייתי כאן, היכן הייתי ומה
הייתי עושה כרגע.
האם זה לא יותר מנוחה וחירות לצאת עם המשפחה הקטנה יותר, לאיזה
פארק בחיק הטבע, להשתולל עם הבן, לשחק עם הבת, לשכב על שמיכת
צמר דקה דקה על הדשה הלח להביט לשמים ולשאוף אויר חלומי מלוא
הריאות, עם סינוור בעיניים, ואז לפנות ערב להדליק מדורה קטנה
ולספר לילד הקטן איזה סיפור מתח שלא היה, שהתחיל רע והסתיים
טוב, ובסוף כל הטובים נצחו את הרעים?
דרך החיים שאני הולך בה, אני חושב שאני צודק בכל מה שאני עושה,
לכל הפחות ביחס למצוות הדת, זה נכון?
פסח נקרא חג האמונה, אני מאמין? בהכל?
שאלות קשות, מחשבות מכבידות.
ואולי כל הדרך חיים הזאת היא פשוט טעות שעולה לי בימי חיי
שחולפים ?
אולי סתם, גם בלי לחשוב על הימים שחולפים, הדרך הזאת לא טובה,
יש בה הרבה התנשאות, יש בה הרבה שלילי, האם אני בטוח עדיין
בדרכי?

דקות ארוכות חולפות, בית הכנסת מתמלא עד אפס מקום, זמן ערבית
עדיין לא הגיע.
פתאום מתרחש לעיני כולם משהו, אנשים עומדים בהלם מוחלט.
אדם די בוגר בסביבות גיל השלושים ומעלה פורץ כרוח סערה אל תוך
בית הכנסת, מתנשם ומתנשף, נכנס כמה שיותר פנימה, אחרי שניה
מתברר גם למה, אחריו צועד במהירות אדם נוסף, הוא לא לובש כובע,
העיניים שלו אומרות הכל, החלטיות, כעס, תאוות נקמה. הוא נכנס
פנימה בריצה קלה, נע במהירות אל עבר הראשון, כשהוא מגיע אליו,
מחטיף לו שתי סטירות, לעיני כל היושבים ההמומים, איש לא מתערב,
איש אינו פוצה פה, כולם בהלם, בבית הכנסת???
הוא חוטף מראשו את הספודיק הגדול, ומסתובב חזור החוצה, השני,
הנפגע, יוצא דרך הדלת השניה גלוי ראש, בחוץ הם המשיכו לריב,
אחד רודף אחרי השני ברחוב, הציבור מרותק, ארוע מתרחש מול
עיניו, סוף סוף משהו שישבור את השיעמום, הם רבים עוד כמה דקות
מנסים לחטוף אחד לשני את הכובע, עד שנפרדים בכעס, לא ברור מי
ניצח, ברור ששניהם הפסידו. מביש. לכל הדעות.
אני שייך לזה?? אני אחד מהם?? אני חלק בלתי נפרד מאנשים אלו,
שאיבדו את הבושה, את הכבוד לבית הכנסת?
הכל קורס כשמדובר בכבוד האישי???
והוא רחום יכפר עוון... החזן התחיל להתפלל ואני נותרתי
במחשבותי אודות הדרך ונפתוליה, השיטה וגרורותיה.

חזרתי הביתה, מוצאי חג ראשון, עשיתי הבדלה על הכוס.
פתחתי רדיו לשמוע חדשות, מה קרה בחג...
צעיר דקר למוות אדם זקן תוך כדי מריבה על מקום חניה.