היה זה מטריד.
אני אכן אחיו של פיטר, אין לי כל טעם לשקר, אם לא הייתי אחיו
הייתי מוחץ אותו כחרק כבר.
אבל אחד מאיתנו יאלץ למות לפני שהמלחמה הזאת תסתיים, ידעתי
שבמלחמה אין מנצחים, אפילו אם אנצח במלחמה, אחי ימות, כך שאמצא
תמיד עצב מר בניצחון.
ואהובתי הייתה חסרת מנוחה, היא הייתה מוטרדת ממשהו, אך היא לא
הסכימה לספר לי מה.
כנראה שגם לא אוכל לחשוב על כך כרגע, אני עסוק, עיר במצור היא
לא משחק ילדים, אנו עומדים בקשיים רבים.
והעובדה שאחי נכנס אל מעגל העניינים לא מקלה עליי, עתה אצטרך
לחשוב על כל צעד שלי פעמיים, כל דבר שאעשה עלול לפגוע בו, ולא
ארצה שהוא יפגע.
הכול נראה נורא מבולבל ומעורפל, איני יודע מה יקרה בהמשך, בעבר
יכולתי לדעת, בעבר חשתי במאורעות הבאים לקרות.
נראה שהכול נהפך למסוכן יותר ויותר, כל יום הופך לקשה יותר
ואיני מוצא זמן לנשום.
אך היה בכך שמץ כלשהו של הנאה, שמץ.
היה עליי למצוא את הדברים הטובים במעשיי, או שאיהפך לקליפה
חסרת חיים, שאינה חשה דבר, לא חשקתי בכך.
אך היו אלה ימים קודרים, אבי אמראין מחפש אותי, וכאשר הוא ימצא
אותי יחכה לי מוות לא נעים, עליי להתחבא כמוג לב משום שאני חלש
יותר ממנו.
הו החולשה, חולשה שבאה אליי בגלל היותי בן תמותה, היה עדיף שלא
איוולד כלל, מאשר שאטעם את השלמות ואת הכיעור בו זמנית.
חשתי במעמקי ליבי שפיטר יקבל בליבו החלטה ויקום להרגני, הוא לא
יצליח, רק המחשבה על ניסיון לכך משעשעת אותי, אך הוא ינסה, וכי
חבל עליו.
נכנסתי אל חייו כחיה טורדנית, הוא ישמח להיפטר ממני ולחזור אל
הנקמה המטופשת שלו.
ישבתי בארמון האבן שבתוך העיר הנצורה, האח בערה וחיממה אותי,
לבשתי בגדי פרווה חמימים, את החדר האירה נברשת קריסטל, שטיחים
יקרים ורבים, ממשי ומבד כיסו את קירות ורצפת החדר.
אך אני ישבתי על כיסא עץ מלוטש ליד חלון הזכוכית העבה, אשר היה
מכוסה בתריסי עץ.
שתיתי מכוס יין זהובה, והבטתי אל הסערה שהשתוללה בחוץ.
לא היה כל זכר לשמש, העננים כיסו הכול והיה נראה כי עתה היה
אמצע הלילה, למרות שהיו אלה אך ורק צהרי היום.
לפחות לא יתקפו אותנו, רק צבא חסר שפיות יתקוף באמצע סערה עיר
מוקפת חומה, לכן לעת עתה, היינו בטוחים.


ברק האיר את הטירה.
רעם.
ברק.
רעם.

צעדתי באיטיות בטירה, סקן רכש לעצמו טירה נאה.
הפעם לא אוותר לו, יכולתי להרגיש שהיא פה, אני אמצא אותה.
מיד לאחר שאקיז את דמו של סקן.
הטירה הייתה חשוכה וקרה, דבר לא האיר את מסדרונות האבן
האינסופיים והקרים.
יצאתי מין המסדרון, אל תוך ספרייה.
החדר היה חשוך, אך ראיתי בו ארונות ענקיים ומלאים בספרים,
ישנים וחדשים, עתיקים.
השטיחים העתיקים כיסו את החדר.
ובאמצע החדר היה נר.
צעדתי כדי להרימו כאשר עמדתי לנגוע בנר רוח חלפה בחדר וכיבתה
אותו.
"מי כאן?" שאלתי את החדר השומם.
חשתי בה, היא הייתה פה.
אך...מדוע היא ברחה ממני? מדוע? העולם הפך למבלבל מרגע לרגע,
היה נראה לי שהשפיות נוזלת מבין ידיי, דבר לא מנע ממני מלאבד
את אחיזתי במציאות.
פתחתי את דלת העץ הכבדה.
סקן ישב שם ליד חלון, שותה מכוס יין זהובה.
צעדתי אל עברו, צעדיי הותירו הד בחדר.
הוא הביט בנינוחות לכיווני ומבטו הפך מיד למפוחד "אמראין!" הוא
הניח את כוס היין על אדן החלון וקם בבהילות "מה אתה עושה פה?!
איך נכנסת?!" הוא שאל וידיו זזו כמחפשות משהו להגנה.
"יש לי את דרכיי" אמרתי בקרירות, השומרים לא היוו כל בעיה.
ידי נעו במהירות, תופסות את צווארו של סקן בחוזקה, הרמתי אותו
אל האוויר והידקתי את אחיזתי.
מבטו הפך כמעט מיד להזוי ומפוחד, בעודי חונק אותו בכוח.
"היכן היא?! היכן?!" שאלתי והטחתי אותו בקיר, מהדק את אחיזתי
אף יותר.
הוא ניסה לדבר, אך רק מלמולים חסרי פשר יצאו מפיו.
החלשתי את אחיזתי, החזקתי אותו בניגוד לקיר, ידי על חזהו, בכל
רגע יכולתי לתלוש את ליבו ממקומו.
"היא לא כאן! לא נגעתי בה!" הוא אמר, מתנשף, הוא ראה מטושטש,
המוות בירך אותו כמעט.
"שקרן!" דחפתי אותו בחוזקה אל הקיר והוא ילל כחיה פצועה.
"איני משקר..." הוא ניסה לטעון והשתעל, יורק דם מפיו.
"איני מאמין לך! אמצא אותה לבד! אותך אהרוג" הבטתי אליו במבט
רצחני, הוא לא יעיל יותר, איני אוהב שקרנים.
חשפתי את ניבי ועמדתי לנשוך אותו, להרוג אותו.
הוא הושיט את ידו לפניי, מנסה לעצרי.
הוא התנשף וניסה לדבר, ניסה להגיד לי משהו, אך אין זה אכפת לי.

"אני..." הוא השתעל והקיא דם על הרצפה.
"אני הוא בנך!" הוא אמר ואחז בצווארו, המוות חייך אל סקן, הוא
לא אהב זאת.
"אין לי בן" אמרתי בחוסר רגש, אך הוא אמר משהו עניין, אוכל
להתיר לו לחיות זמן מה.
"כאשר...כאשר הרגת את המשפחה ההיא...בטירה...הרגת אישה
בהיריון...אך דמך התערבב בדמו של הילד... אני... אני הוא הילד
הזה..." סקן אמר והתנשף.
"נולדתי מתוך גוויה, אני הוא בנך!" הוא הביט אל עברי, מבטו
מתערבב במבטי שלי, לרגע היה נדמה לי שעיניו מוכרות לי, היו לו
את עיניו שלי.
הוא חייך לנוגע מבטי הלא מבין, חושף ניבים חדים.
יש לי בן? לא היה זה הגיוני.
כל דבר בו אמר לי שהוא באמת בני, כל תנועה שלו נראתה לי מוכרת,
ניביו, עיניו...
הוא אכן היה בני!
האם אני יכול להרוג אותו? להרוג בשר מבשרי?
דמו...דמו לא יהיה כשל אדם לעולם, לא אוכל להרגו...
השנאה בערה בי כאש מתלקחת, מדוע הוא היה חייב להופיע עכשיו?!
היה עליו להישאר בצללים לעד!
"אתן לך לחיות..." אמרתי בחולשה, לא אוכל להרוג אותו, דמי זורם
בעורקיו.
"עכשיו ענה לי, היכן היא? אל תשקר לאביך" קולי היה חלש, עדיין
לא עיכלתי את העובדה שיש לי בן.
"היא לא תחזור אלייך בחיים, היא אוהבת אותי" הוא אמר לי בחיוך
מנצח, מגחך.
היה נראה לי שחלל נפער בי פתאום, הלכתי אחורה בחולשה, אוחז
בבטני, היא...היא...אוהבת אותו? את סקן? את בני?!
הוא הוציא במהירות מוט מתכת לוהטת מין האח הבוערת וקירב אותה
אליי, מנסה להבריח אותי.
"הבסתי אותך אבי, אינך משתווה לי! התלמיד ניצח את מורהו!" הוא
צחק והניף את המוט הרותח אל מול פניי.
אך לא הייתה זו סכנת הכוויה אשר הרחיקה אותי.
היה זה החור שנפער בי, אובדן אהובתי אשר שלח אותי אל הצללים,
אל מחבוא של סבל חסר תקווה.