הלילה נמוג כאשר השמש גברה עליו בקרב האיתנים.
אחפש אותה בכל מקום, עד שאמצא.
הלכתי אל עבר העיר, חשתי בה, הרגשה קטנה בליבי אמרה לי שהיא
נמצאת בעירו של סקן.
הוא שיקר לי.
על כך הוא ימות, אדם עלוב וחסר תועלת.
לעיתים חשבתי שהיו בני אדם שניתן לסמוך עליהם, אך אין כך.
ישנם בני אדם שאף מול הסכנה שיקרו במצח עז, לא מפחדים.
אני אלמד את סקן שיעור שהוא לא ישכח לעולם, אף אחד אינו משקר
לי.
מדוע בני האדם היו חייבים לשקר? היה זה טבע הטבוע בליבם אשר
אינו מרפה?
לא הייתי עושה דבר לסקן אם היה אומר לי את האמת, מדוע הוא פחד
לספר לי את האמת? יש לכך סיבה, אין דבר ללא סיבה.
אך עתה, משום שסקן שיקר לי, אפשוט את עורו בעודו חי, צועק
לרחמים.
איני מרחם על השקרנים, הם הגרועים מכל.
חשתי שאני נע בחשיכה, נע ממקום למקום ללא תועלת, ללא תשובות!
לא מצאתי אותה, לא מצאתי את עצמי, ונראה שרק שאלות נותרו
דוממות באוויר.
אך אז, ניצוץ של אור האיר את דרכי.
צעדתי אל עבר הצוק שלי, מביט אל עבר הזריחה הנוגה, שיופיה האיר
את העולם בקרניים כתומות וטהורות.
דרכתי על העשבים אך קול לא נשמע מהם, צעדיי היו קלילים.
אך על צוקי ישבה מישהי.
מעולם לא ראיתי כאן נפש חיה, מעולם לא!
הבטתי אל עברה, היא לבשה בגדי בד זול, בגדים של איכרים.
אך משהו בפניה, היה בה משהו, יופי שמעולם לא חזיתי בו.
שערה השחור כעורב היה קשור על עורפה בשערות סוס, עורה הכהה מעט
הבהיק בעור השמש.
היה בה יופי שלא היה באשתי, יופי שעצר את פעימת ליבי.
צעדתי אל עברה, היא לא שמעה אותי עדיין, היה נראה לי שהיא
הביטה עמוקות אל עבר הנוף, ולא הקדישה תשומת לב לכל דבר אחר.
היא תמיד אמרה לי שהזריחה מיותרת, ושאל לי לבזבז את זמני
בזריחה, היא אהבה את השקיעה.
כאשר קרבתי יכולתי לחוש בשוני.
יופייה היה חם, היה זה יופי של בת אדם.
היא הייתה יפה, מושלמת, אך קרה.
מעולם לא נמשכתי אל חום בני האדם, אך חשתי משהו מעבר לדם, מעבר
הרצון לשתות.
היה זה רגש שכבר זמן רב לא חשתי בו, רגש אשר השכיח ממני את כל
צרותיי, את כל חסרונותיי.
הייתה זו משיכה.
דרכתי על זרד, היא הביטה אחורה בבהלה.
עיניה החומות העמוקות והצלולות הקפיאו אותי במקומי, משאירות
אותי חסר נשימה.
היא החלה לזחול לאחור במבט מפוחד, כמעט נופלת מהצוק.
"היזהרי!" צעקתי אל עברה, חשתי כיצד חומה כמעט ופס מין העולם,
כיצד יופי פוסק מלהתקיים.
נעתי אל מול האוויר כסכין, חותך אותו כחמאה רכה, למהירותי לא
היה גבול, לא כשל בני האדם חסרי הכוח.
היא צעקה בעודה נפלה מהצוק, גוררת אבנים קטנות אחריה.
אחזתי בידה בכוח, הבטתי אל עיניה המפוחדות, היה נראה לי שהיא
העדיפה ליפול מאשר שאחזיק אותה, זה פגע בי חזק יותר מאשר כל
נזק שחרב פלדה יכלה לגרום לי.
באותם רגעים חשתי כעס, חשתי שעליי לשחרר את אחיזתי ולתת לה
ליפול, להבין מדוע היה עליה להביט בי בהכרת תודה!
אך חשתי חרטה על מחשבות אלה, לא יכולתי לעזוב אותה.
כה חלש אני? מקשיב לרגשותיי? מרחם על בת אדם?
הרמתי אותה והנחתי אותה במקומה, היא עזבה את ידי באיטיות, נראה
שהיא נבהלה מקור ידי.
"מ...מי אתה?..." היא שאלה, עיניה פעורות בבהלה והלם, לא היה
אדם שיכל להציל אותה.
"אמראין, לשירותך" אמרתי בחיוך וקדתי לה קידה.
כה חלש אני! כה חלש!!!
רצונותיי לא התאימו לרצונות גופי, נאבקתי בעצמי.
הבטתי אל התהום ונאבקתי בתוככי נפשי לא לזרוק עצמי אל עבר
התהום, למות על האבנים החדות.
אך לא עשיתי כך, כה מלא חרטות ומשאלות שלא יתגשמו הייתי.
"א...אא...אני...ט...טרה..." היא לחשה, שמעתי את קולה בקושי.
נשימותיה היו כבדות, עדיין בבהלה, היא עדיין לא התאוששה מההלם
שלה.
חשתי את הדם הזורם בגופה, שכחתי עד כמה רעב הייתי כאשר הצלתי
אותה.
עליי לאכול...והיא טרף כה קל!
"מדוע הצלת אותי?..." היא שאלה, היא החלה להתאושש, היה נראה לי
שקולה הופך לאסיר תודה.
"משום שאת יפה" אמרתי בקול מתוק, חשתי כאילו אני מועד,
רצונותיי מתנגשים.
היא הסמיקה.
חשתי תשוקה עזה לנשוך את צווארה, לשאוב את דמה אל תוך תוכי.
היה עליי ללכת או שאגרום לדברים נוראיים, דברים אשר לא יתנו לי
לסלוח לעצמי לעולם.
"עליי... ללכת" אמרתי לה בעצב, היא נראתה מופתעת.
"אנחנו ניפגש?" היא שאלה בהיסוס.
"אנו ניפגש, אנו ניפגש..." אמרתי וצעדתי אחורה, רץ אל תוך
היער.
הייתה זו הזריחה שקידמה את פניי החצויים, הייתה זו השקיעה אשר
שימשה כאם מלטפת לדמעותיי היבשות, ברגעים אלה הצטערתי על כך
שלא הייתי אדם, שלעולם לא אחווה רגשות של אהבה אנושית.

המצורע הביט באמראין בעודו מציל את הנערה.
היו לו דברים לעשות, היה עליו להילחם, היה עליו להנהיג עיר
והיה עליו להביס מצור.
אך הוא הביט באדם הקר הלבוש שחורים ובנערתו.
"יהיה זה משעשע, הלא כן?" הוא שאל את הצללים "הוא מתאהב בבת
אדם" הוא צחק בקול מבחיל של חיכוך עור בעור.
"אכן, יהיה זה משעשע" ענה לו קול קר ונשי מהצללים, היא פנתה אל
מחוץ לצללים.
'יהיה זה מעניין...' היא חשבה בליבה בקנאה.
השמש בירכה בזריחתה את האהבה, את הקנאה ולבסוף, את המלחמה.

הזריחה האירה עליי כאשר צעדתי כאם רחמנית.
הילכתי אל מול אוהלי החיילים, זכרתי במעומעם את אבי אומר לאחי
"תמיד בדוק את חייליך כאשר אינך מוכנים..." והחלטתי להשתמש
בעצה זאת, אחי לא יוכל להשתמש בה לעולם.
החיילים הישנוניים ישבו ליד מדורות דולקות, מנסים להתחמם מעבר
לשריון הקר.
על עצמתי עטתי מעיל פרווה כבד אשר קניתי מסוחרים שעברו בדרכנו,
הוא היה עשוי מפרווה לבנה.
נראה שצלליות שחורות הטילו עצמן על עיני החיילים, אשר עייפו
מהשמירה.
לא היה קל לנהל צבא, כל יום היה מאבק, אוכל, נשקים, הנאה.
ואף סימן לא נראה מעבר לחומות האויב, היה נראה שהם כולם מתו שם
בפנים, אך תמיד כשהגענו לתשובה הסופית שהם מתו מרעב, נשמעו
קולות חגיגה מבפנים.
הם ניסו לגרום לנו לתקוף בפזיזות, לגרום לנו להבין שיש להם
אוכל ומים ושלא נוכל להביס אותם, הם הצליחו.
חיילי נעשו חסרי סבלנות, יכולתי לראות זאת בפניהם ובמבטיהם
הקרירים אל עברי.
ולא היה כל זכר למצורע.
אף אחד לא ידע מי הוא, אפילו סוחרים וותיקים שסחרו בעיר זמן
רב, לא זכרו מעולם שהיה מצורע בעיר.
נראה שאנשי העיר לא פחדו להידבק מפגעי עורו של המצורע, האם
יתכן שהוא אינו מצורע?
אך איזה אדם ישים בד מלוכלך סביב פניו אלא אם הוא מצורע? או
שיש לו מה להסתיר?
עשן המלחמה היתמר מעל מחני, משהו בכך השרה בי תחושה של עוצמה.

רק עתה התחלתי לעכל את העובדה שצבא נתון לפיקודו, את העובדה
שאנשים יהרגו רק בגלל מילותיי, שחיים תלויים בי.
וכי מה עם וויליס הזקן? שכחתי ממנו, ידעתי שהוא היה צריך להיות
במחנה, אך לא ראיתי אותו, לא היה זה חשוב, מחשבות הטרידו אותי
ולא היה לי צורך בוויליס.
שליח רכוב על סוס הסיט את תשומת ליבי.
נכנס חייל אל המחנה, הוא נראה עייף, מותש מתלאות הדרך.
"אדוני!" הוא אמר וירד במהירות מסוסו.
"אילו חדשות בפיך?" שאלתי אותו בסמכותיות, אך בתוכי נאבקתי
בצורך לצחוק, הייתי כה מזויף.
"המצורע יצא מחומות העיר, ירו אל עברו חצי אזהרה, אך הוא ממשיך
ללכת אל עבר המחנה" החייל נראה מודאג.
"הבא לי את חרבי" אמרתי, הפעם אביס את המצורע.

"המחנה של פיטר כה מפוזר" אמר לעצמו המצורע בשעשוע.
אביס אותו בקלות, אולי אז הוא יקשיב לי.
המצור היה כה חסר טעם.
כל הזמן היא השמיעה באוזני שצריך עוד זמן! שחסר לנו זמן! היה
לנו את כל הזמן שבעולם לחיות, והיא התעקשה לחכות.
אהרוג את אמראין יום אחד, אני נשבע! הוא הפריע לה, על כך אהרוג
אותו, רק כדי שהיא תשקוט.

אחזתי בחוזקה את חרבי בידי.
הבטתי אל עבר המצורע, חשתי שמבטו היה חודר.
היה זה אותו שדה הקרב שבו לחמנו לראשונה, אך עתה הוא כבר לא
היה מכוסה בגופות המתים.
"אני מציע לך להיכנע!" צעקתי אל עברו בקול המאיים ביותר
שיכולתי להוציא מגרוני.
הוא צחק.
"לא באתי להילחם בך" המצורע אמר, איך אוכל להאמין לאדם אשר
כמעט והרג אותי?
"אם כך אני אלחם בך" ייצבתי את חרבי בשתי ידיי.
המצורע עצר, מגפיו טובעים בבוץ.
הוא הפיל את חרבו אל הבוץ והרים את ידו, הוא החל להוריד את
תחבושותיו.
ציפיתי למראה מזעזע, אך כל מה שהתגלה מולי היה אדם צעיר, שיער
אדום ומלא כיסה את עורפו, הוא היה אדם יפה ונאה, עיניו היו
קרות ומלאות חום באותו הזמן.
"אינך מצורע" אמרתי, מציין את המובן מאליו.
"יש לך הבנה דקה אחי" הוא חייך בטיפשות.
"אינך אחי! אחי מת מזמן!" צעקתי אל עברו בזעם, הוא העז להעליב
את משפחת קארסו!
"איני ילדו של אביך, אנו הוא ילדו של היצור אותו אתה שונא, אך
דם אמנו זהה" עיניו נצצו.
"אינך אחי! איני מוכן לכך!" הרמתי את חרבי בזעם והסתערתי אל
עברו, הוא נע הצידה, הוא הכין לי מלכודת, מפיל אותי על הבוץ
ומעיף את חרבי רחוק ממני.
"אני הוא סקן אחיך, אם תרצה בכך ואם לא" סקן אמר, שם את רגליו
על גבי.
ניסיתי להיאבק, אך רגלו הייתה חזקה מדי.
"אני מציע לך שלום, או מוות" הוא אמר בקול חסר רגש.
האם הוא באמת היה אחי?...האם עדיין בנים ממשפחת קארסו חיים?...

הבטתי אל עיניו, תווי פניו היו דומים לשלי, תווי הפנים של
אימי.
כאשר המוות עומד מול פנייך בצורת אחיך, אתה תעשה הכול כדי לא
למות.
"שלום" אמרתי בלחש.
סקן חייך, הוא היה מרוצה.

הייתה זו השקיעה שהביאה את השלום אל המלחמה.
אך היו ענני מלחמה באופק.
דבר לא נסתיים, הייתה זו רק סוג של התחלה חדשה.