יהודה נולד למשפחה חרדית. הוא היה הבן הבכור מבין שמונה אחים
ולכן תמיד ציפו ממנו לגדולות. המשפחה מטבע הדברים רצתה שהוא
יהפוך לרב גדול ויביא להם כבוד רב.
יהודה לא ממש רצה להפוך לרב. הוא די פקפק בקיומו של אלוהים
וחשב שזה לא הגיוני שכל דבר בעולם ניתן להסביר ע"י קיומו של כח
עליון כזה או אחר, אבל הוא לא רצה להתווכח, אז הוא נרשם
ללימודים בישיבה הגדולה של ירושלים, באותו מקום שבו למד הרב
הראשי לישראל. יהודה היה תלמיד מצטיין. הוא היה מחונן ובנוסף
הוא השקיע הכל בלימודים, מכיוון שלא רצה להמרות את פי אביו.
כשסיים את הישיבה התיכונית הוא הגיע ללשכת הגיוס. הוא כל כך
רצה שיגידו לו שאין מה לעשות ושהוא חייב להתגייס, אבל מכיוון
שהייתה לו המלצה מהרב ודרישה מאביו שהוא ימשיך בלימודי התורה
שלו, צה"ל פטר אותו על סעיף "תורתו אומנותו".
יהודה הלך ללמוד בישיבה ועד מהרה הפך לתלמיד מצטיין גם שם.
הצלחתו הפכה נודעת עד מהרה בכל רחבי העולם החרדי והוא סומן כמי
שיהפוך בבוא היום לאחד הרבנים הגדולים בדורו. אבל יהודה לא
שמח. הוא עדיין נקרע בין אמונת הסביבה ובין ספקותיו האישיים.
ובכל זאת הוא המשיך, כי הוא לא רצה להפוך לאחד "החילונים
המלוכלכים" בחוץ, שהרי כל חייו חינכו אותו כנגד המשוקצים האלה
והוא למד לחשוב שהם כולם בדרכם לגיהינום.
יום אחד קרא אותו אביו לשיחה ואמר לו בחיוך רחב שהרב הראשי של
הקהילה הספרדית בבני ברק שמע על הצלחתו והוא מעוניין לחתן אותו
עםן בתו הבכורה רבקה. יהודה לא שמח. להיפך, הוא לא הבין מדוע
עליו להינשא לה, אולם הוא נישא לה בכל מקרה. זה לא שהוא אהב
אותה או משהו, למעשה הוא אפילו די תיעב את נוכחותה, אבל הוא
פחד להפוך למוקצה בעדה החרדית, אז הוא שיחק ע"פ הכללים שלהם.
יהודה ורבקה התחילו להשריץ ילדים בכמויות. עשרה ליתר דיוק.
יהודה אהב את ילדיו, אבל מיעט לראותם שכן הוא היה עסוק תמיד
בלימודי התורה.
ביום שבו קיבל יהודה את הסמכת הרב הפך אביו למאושר באדם. זה
קרה בדיוק חודש לפני מותו והפתולוג של חברת קדישא נשבע
שלראשונה בחייו הוא ראה אדם שמת עם חיוך רחב על שפתיו.
יהודה היה רב מאוד מוצלח, אבל עדיין לא היה מאושר. בכל פעם
שהגיע אליו צעיר חרדי מבולבל ושאל אותו מדוע הוא חייב ללמוד
תורה במשך כל חייו, בעוד החילונים מתהוללים להם בעולם אחר,
הסביר לו יהודה את מה שלימדו אותו במשך כל חייו: שאלוהים אוהב
את החרדים יותר ושלימודי התורה האלה עוד ישתלמו בעולם הבא,
בחיי הנצח.
יהודה המשיך והפך באמת לאחד הרבנים הגדולים בדורו, עד שנפטר
בשיבה טובה בגיל 86. לאחר מותו הגיע יהודה לגן עדן ומצא שם
אנשים חרדים בלבד, כאשר כולם ישבו ולמדו תורה. הוא לא הבין את
פשר העניין ושאל אותם לא פעם מדוע הם מבזבזים את הנצח בלימודי
תורה. התשובה הייתה חד משמעית:"אל תדאג, זה ישתלם. אלוהים אוהב
אותנו יותר".
יום אחד הלך יהודה להתבונן בנעשה בגיהינום. הוא ראה שם את כל
החילונים יושבים בבתי קפה, מבלים וחיים את אותם חיים שחיו על
פני האדמה. יהודה לא הבין ופנה אל אלוהים. הוא שאל אותו איך זה
שהחילונים זוכים לעדנה גם לאחר מותם בגיהינום, בעוד הצדיקים
ממשיכים ללמוד תורה.
"זה בסדר" ענה לו אלוהים, "אל תדאג, אתכם אני אוהב יותר" אמר
והלך.
יהודה הרגיש שרימו אותו, אבל למי כבר היה כח להתווכח, אז הוא
המשיך ללמוד תורה ולהעביר את הנצח בתחושה שעבדו עליו.