התעוררתי במין תחושה שמשהו לא בסדר... התחושה הזאת הייתה מה
שהעיר אותי בעצם. מין צמרמורת כזו וכאב עמום במעמקי המוח.
תחושה של סכנה, אחד הדברים האחרונים שנשארו אצלנו
מהאינסטינקטים החייתים. אני פותחת את העיניים, נראה לי ועדיין
חושך כאילו שהן סגורות, אני מנסה לקרב את הידיים לפנים כדי
למשש את העיניים, לברר מה פשר החושך המוזר הזה. הן שוב לא
זזות, שוב הגוף שלי מסרב להקשיב לי. והתחושה הזאת לא עוברת,
הפעם היא חזקה יותר מתמיד. הם מתקרבים לפה. עוד מעט הם שוב
יפתחו את הדלת, שוב יעשו את מה שהם עושים כל ערב כמעט. לא שיש
הבדל במקום הזה בין ערב לבוקר, כבר איבדתי כל תחושה של זמן. זה
מטריף, זה מוציא אותי מדעתי והם מסתכלים ורושמים הכל במחברות
הלבנות שלהם, ומדברים ביניהם בשפה לא ברורה.
פעם הייתי יודעת לחשוב, לדמיין, אפילו לחלום. עכשיו כל הדברים
האלו שבטח נראים לבנאדם רגיל כמובן מאליו, כל זה לא קיים
בשבילי. עוד מעט גם את המחשבות הבסיסיות האלו שאני מעבירה לכם
עכשיו, גם אותן אני לא אצליח לחבר בצורה הגיונית. כבר היום
הקירות של החדר הדמיוני שיצרתי לעצמי מתחילים להעלם, הפרצופים
של האנשים האלו מתשטשים לי בדמיון. עוד מעט וגם המחברות הלבנות
יאבדו את הצבע והפירושים שלי לשפה הלא מובנת יהפכו לקולות לא
מובנים עוד יותר בתוך הראש ה"מעוות" שלי.
צעדים. הם מתקרבים, המוח שלי מתעוות בתוך הגולגולת בכאבים
נוראיים, קשה לי לנשום, רק הקרבה שלהם עושה לי בחילה. הדלת
נפתחת, נראה לי, הקולות שלהם ממלאים לי את הראש, שום דבר לא
מסתדר, חייבת להתרכז, חייבת לנסות להבין על מה הם מדברים שם.
מה הם זוממים לקחת ממני הפעם.
הראש שלי מוטה לצד. נראה לי שאחד מהם הזיז אותו. אני מרגישה
דקירה באזור הצוואר.
הצעדים מתרחקים, נעלמים לאט לאט ואיתם  גם הכאב המטריד במוח.
נשימה עמוקה. זהו, זה נגמר. בסופו של דבר הרי הכל לטובתי, הם
עושים הכל לטובתי.
                                       

"איך היא?"
"המצב לא משתפר בינתיים, אני חייב להודות שההשפעה של התרופות
לא עושה עלי רושם טוב, אבל אנחנו לא מאבדים תקווה, אולי עוד
נצליח להחזיר אותה"
"כבר ניסיתם את התרופה החדשה?"
"כן. היום. אבל רק אחרי מספר טיפולים נוכל לדעת מה התגובה שלה.
בכל מקרה זה אמור להרגיע אותה"
"היא נראית לי מאוד רגועה כל הזמן, כל כך שלווה, מזמן לא ראיתי
אותה ככה. גם אני לא הייתי מתנגדת לכזאת שלווה"
"אני מצטער שאני מפוצץ לך את הבועה אבל השלווה הזאת היא פיסית
בלבד, נפשית היא צוללת עמוק יותר ויותר תוך כל הטרוף שלה, לתוך
העולם הדמיוני שהיא יצרה"
"אני יודעת. אחרי הכל היא הבת שלי, את הסבל שלה אני ארגיש גם
מהקצה השני של העולם. זה פשוט נוח לחשוב שזה עוזר, שאני לא
עשיתי טעות בכך שהבאתי אותה לכאן, להשלות את עצמי שאני לא עושה
את זה בעצם למען עצמי, למען האינטרסים שלי בלבד"
"היא לא יכלה להמשיך לחיות ככה ואת יודעת את זה, את הצלת
אותה"
"הפכתי אותה לקליפה ריקה! היא הייתה ילדה כל כך מיוחדת, כל כך
יצירתית"
"היא סכיזופרנית למען השם! תסתכלי עליה. זאת לא הוכחה מספיק
טובה בשבילך?"
                                 

ואני מסתכלת, מסתכלת על הדבר הזה ששוכב שם מעבר לחלון הקטן
בדלת. עוד מעט גם עלי יצטרכו לשים כותונת משוגעים. המראה הזה
של הילדה שלי, הבת היפיפיה שלי כשכל הראש שלה עטוף בתחבושות
לבנות, הוא הורג אותי. אני יודעת שעשיתי טעות, אני יותר משוגעת
ממנה אם אני מאמינה שעוד אפשר לעשות משהו בשבילה חוץ כדור בראש
אולי... בלי דאגות, בלי כאבים. לפחות לא בשבילה.
היא הרי רצתה למות, לא רצתה לראות את העולם המכוער הזה יותר.
תמיד הייתה ילדה החלטית, עקשנית, תמיד השיגה את מה שהיא רצתה.
והתחבושות האלה על העיניים שלה, התחבושות שמסתירות את שתי
החורים המכוערים שהיו פעם עיניים ירוקות מדהימות הן רמז מספיק
עבה בשבילי כדי להבין.
אני מפחדת, אבל נכנסת לחדר בכל זאת, מתקרבת אליה ומלטפת את
הלחי שלה. היא כל כך לבנה, כל כך קרה.  המוות הפנימי שלה משתקף
גם כלפי חוץ. אני מסתכלת על הגופה הזאת ונחנקת מדמעות. טוב,
לפחות זה מכין אותי לעתיד, למה שאני אצטרך להתמודד איתו בעוד
מספר דקות.
                               

         
חושך, ועייפות, עייפות מהחושך. כמה שמאסתי בו, אני כבר מעדיפה
את הרגעים שהכל נעלם בהם, הרגעים של השינה חסרת החלומות שלי על
פני החושך הזה, שוב המוח שלי מתכווץ מכאבים במאמצים אחרונים
לחבר מחשבות הגיוניות. אבל עכשיו זה שונה, אני מרגישה לחץ מוזר
בעמוד השדרה. יש מישהו בחדר וזה לא הם.
מעניין אם את האינסטינקטים שלי הם יקחו גם כן בנקודה מסויימת.
מוזר, לבנאדם הזה אין ריח, אין קול או רטט שהוא מעביר באויר
כשהוא זז. נראה לי שאני פשוט לא מסוגלת לקלוט את כל ה -
                                   

         
אני עומדת שם, מכוסה בדם, הכל מסתובב ואני נאחזת בתחושת ההקלה
הזאת. נראה לי שיש מסביבי עוד אנשים, רופאים כנראה. קולות,
דיבורים, סוף סוף הרגשה של שלמות, של אושר.