כולם מדברים על כמה שהם היו רוצים לחיות בחו"ל.
אבל לא משנה מה תגידו, העם הכי קורקטי הוא העם הישראלי - זה
שמנגב חומוס עם פיתה בשבת בצהריים, לפני המשחק כדורגל, ובמשחק
עצמו זורק את הגרעינים על הרצפה.
ולא משנה מה תגידו, זה הבית שלנו.

יש כאלה שיטענו שהאנגלים למשל יותר מנומסים ומתורבתים, אולי
האמריקנים. זה נכון, אבל מה זה שווה בלי ה"ביחד" שיש לנו כאן?
זה לא שווה כלום.

אין כמו ההרגשה שאתה חוזר לארץ מחו"ל, ומיד כל אחד קורא לך
"אחי" ו-"כפרה". את זה יש רק לנו.

אין כמו ההרגשה לחזור לארץ מטיול של כמה שבועות טובים בחו"ל,
לצאת משדה התעופה, להסתכל ימינה ושמאלה, לנשום עמוק...
ולהשתעל.
להשתעל, כי בדיוק מתחת לשלט הצהוב, שבולט כמו מישהו שלובש
טוקסידו בחתונה של קיבוצניקים, הצית לו מישהו סיגריה.
אבל לא נורא, חזרתי סוף סוף הביתה - לבית שלנו.

אז אני אומר לעצמי "איזה דביל - הלוואי היה כמו בלונדון"
וממשיך בדרכי. לוקח את העגלה ועושה את דרכי למכונית שמחכה לי,
כדי להעמיס את המזוודות ולהיכנס למזגן - איזה כיף.
אז שוב, אני מסתכל ימינה ושמאלה, ומתחיל לחצות את הכביש... אבל
לא מצליח.
לא מצליח כי כל המוניות חנו על הכביש ועל המעבר חצייה. וכמובן
שיש את הבחור שחנה על החניה של הנכים כי "למי יש כוח לחפש חניה
בחום הזה".
אבל לא נורא, חזרתי סוף סוף הביתה - לבית שלנו.

אז אני אומר לעצמי "עזוב אותך מחוצפה של אחרים - הלוואי היה
כמו בלונדון" וממשיך בדרכי. נכנס לאוטו של אבא, נותן לאמא
נשיקה, לאחים את המתנות והשוקולד מהדיוטי-פרי, ויאללה הביתה.
כמובן שאני רץ להחזיר את העגלה למקום שלה ולוקח את ה-5 שקל
ששמתי בתוכה. אבל בדרך אני קצת מתעכב כי אני אוסף את כל העגלות
שאנשים השאירו בדרך על החניות הפנויות שבהן אנשים אחרים
אמורים לחנות. מרוב זה שאני צריך להסתדר עם יותר מדי עגלות,
אני מתנגש בטעות באוטו שחונה. אני משאיר לו פתק עם השם שלי
ומספר הטלפון (האמיתי - לא כמו זה שהשאיר לי פתק בשבוע שעבר
בנוסח "מצטער אחי, אבל אל תדאג - לא רואים. בקטנה."). חזרתי
לאוטו אחרי משהו כמו 20 דקות.
אבל לא נורא, חזרתי הביתה - לבית שלנו.

אז אני אומר לעצמי "יאללה חפיף, עשית מצווה - אבל הלוואי היה
כמו בלונדון" ונרדם באוטו בדרך הביתה. אחרי משהו כמו 40 דקות
אני מתעורר בציפיה להיות בבית, אבל מסתבר שאנחנו תקועים בפקק.
למה פקק? כי איזה "מלאך" החליט להחנות את האוטו שלו על הנתיב
הימני בכביש 4 כדי לקנות סיגריות בתחנת דלק. אל תדאגו, הבחור
פטריוטי - הוא קונה רק סיגריות מתוצרת ישראלית. נהיה חם.
אבל לא נורא, עוד מעט בבית - בבית שלנו.

אז אני אומר לעצמי "חבל על הבחור, מסכן, הוא מעשן וזה לא בריא
- בכל מקרה, עדיף לונדון". הופה....מתקרים לבית. עוד שני
רמזורים ואנחנו בבית. אמנם עומדים בפקק, אבל עוד מעט.
"מזל שהפקק לא מפריע לשוטר לעקוף את כולם מימין כאילו שהוא
רוצה לפנות ימינה, בטח יש לו משהו חשוב לעשות" אני אומר לעצמי
בזמן שאני מסתכל בעיניים עייפות על הכביש. כמובן שיש את זה
בב.מ.ו.
סדרה 7 שנורא ממהר ונצמד לשוטר מאחורה. חבל שאני לא שוטר.
אבל לא נורא, עוד מעט בבית - בבית שלנו.

"הלוואי היה כמו בלונדון" אני אומר לעצמי. ובדיוק כשאני חושב
שכאן זה לא לונדון, מפתיעים אותי. כולי מתמלא גאווה כשאני רואה
צדיק אחד בסדום שגם רוצה לחזור ללונדון. וכשאני רואה אותו
נוסע
25 קמ"ש בנתיב השמאלי (בדיוק כמו בלונדון), אני חושב לעצור
ולשאול אותו "excuse me sir, are you on your way to see the
queen?".
אבל לא נורא, עוד רגע בבית - בבית שלנו.

אחרי שעתיים על הכביש - נסיעה שאמורה להיות 40 דקות - אנחנו
מגיעים הביתה. כבר אין כוח לכלום, עצבניים מהדרך, ועייפים,
מגיעים לרחוב בן-גוריון 59 (שם נמצא הבית שלנו).
כבר אין סבלנות, אז אבא עוצר לשנייה בנתיב הימני כדי לקנות
סיגריות (לא נורא - יש עוד נתיב), חונה בחניה של הנכים (יאללה
נו - למי יש כוח לחפש חניה), ואנחנו נכנסים לבניין שלנו, אבא
כמובן
ממשיך לעשן את הסיגריה בבניין (אז מה אם הדיירת החדשה חולת
אסטמה - זה שתי שניות), וסוף סוף נכנסים הביתה. כשאמא שואלת
אותי משהו אני מיד עונה לה בחוצפה ובצעקות (יאללה נו, אני
עייף).
אז אני יושב להירגע מהיום שעבר עליי, יום שלם שבו כל מה שעשיתי
הוא להתלונן על ישראלים חוצפנים ולקוות שכולם יהיו מנומסים
כמוני - כמו בלונדון - ומכין תה חם לשתות, with milk of course
- בדיוק כמו בלונדון.

וכל זה, כי "אני מה איכפת לי אני".
נשיקות.