השעה היתה קצת אחרי אחת עשרה בלילה. הקטן כבר מזמן ישן
ונעמה היתה במטבח, עישנה וקראה משהו בשביל הלימודים שלה. רון
היה זרוק על הספה ובהה בטלויזיה  איזושהי תכנית קומית עם צחוק
מוקלט. הוא לא שם לב למה שקורה בה ולא ממש הקשיב. מן מצב של
מבט תקוע ואי- חשיבה. רק טלויזיה יכולה להביא בן- אדם למצב
כזה, ואחרי היום שעבר עליו, הגיע לו לא לעשות כלום.
אחרי כמה דקות הוא יצא מהטראנס שלו בגלל נעמה, שקראה לו.
- "מאמי... מאמי....? אתה ישן?"
- "לא, לא אני סתם חושב" - הוא ענה אחרי השתהות מסוימת.
"טוב" - היא יצאה מהמטבח והלכה לכיוון שלו, בזמן שדיברה - "אני
מתה מעייפות ואני הולכת לישון. לפני שאתה הולך לישון תראה אם
המיקרופון בחדר של דורון עובד, שלא צריך להחליף לו ושהכל
בסדר."
-  "טוב" - היה המענה החלוש שלו.
הוא קיבל נשיקה על הפה. היה לה ריח של סיגריות.
אחרי שהעביר כמה ערוצים ולא ראה שום דבר ששווה היה להישאר ער
בשבילו, סגר את הטלויזיה וקם בעצלתיים מהספה. היה כבר מאוחר
והיתה לו עבודה בשמונה בבוקר, בשבילה היה צריך לצאת בשבע, כדי
לא להיתקע בפקקים. אם הם היו נשארים לגור בעיר אז הוא היה צריך
לנסוע רק רבע שעה, אבל נעמה לא יכלה לסבול את החיים שם ורצתה
שקט ומרחק מהבלאגן, במיוחד מאז שנכנסה להריון. עכשיו רון היה
צריך לעבוד יותר כדי לשלם על החיים השלווים האלה. הוא ניגש
למטבח, שם את כל הכלים במדיח והפעיל אותו, למרות שהיה בו עוד
מקום. הוא פתח את המקרר, בתקווה למצוא משהו לאכול אבל ממש לא
היה לו כח להכין אוכל והוא בכלל לא היה רעב. הוא החליט להסתפק
בכוס לימונדה וסיגריה. המאפרה היתה על השולחן והוא הדליק את
הסיגריה מהכיריים, כי לא היתה מצית בכל המטבח. הסיגריות היו
פרלמנט ארוך, של נעמה. הוא לא עישן מאז שנמאס לו, אבל פעם
בתקופה זה היה נחמד - לשבת לבד, עם סיגריה, ולחשוב. וגם
הלימונדה היתה סבבה. קרה, אבל סבבה.
אז הגיע חמודוביץ'.
  חמודוביץ' היה כלב מטומטם. נעמה הביאה אותו מ"תנו לחיות
לחיות" לרון ב"שנה לחיים שלהם יחד בדירה בתל- אביב". אז הוא
היה גור קטן וחמוד, שהיה או ישן או אוכל. עכשיו הוא נראה כמו
איזה יק. אז, הוא באמת היה חמוד ורון קרא לו "כלב- קטן-חמוד".
הבעיה היא שהוא גדל מאז. מאוד. אבל איפהשהוא, נשאר חמוד. אז הם
שינו לו את השם לחמודוביץ', כי הוא היה תערובת של כמה גזעים,
אחד מהם, מסתבר, היה משהו מזרח ארופאי - סלאבי. רון הסתכל לו
בעיניים ושאל:
-  "מה אתה רוצה?"
הכלב לא ענה והמשיך לבהות בו, במין עצב-כלבי כזה. אחרי כמה
שניות הסתובב לו והלך לכיוון הכניסה, שם ישן.
 פעם, כל זה לא היה ככה. בזמנו, הוא ונעמה היו זוג פרוע. שני
מטורפים, מלאי שמחת חיים. לא היה דיסקוטק שהם לא היו בו. בכל
פאב שווה בתל-אביב הכירו אותם. והם הכירו כל תא שירותים בכל
המקומות האלה. הכל בכלל התחיל כשהם הכירו בתואר הראשון, לפני
שש שנים. על ההתחלה היה משהו ביניהם. כולם יכלו לראות את זה
ואמרו שהם מהזוגות האלה, שחייבים להיות ביחד מתישהו. רק שניהם
חשבו שזו רק ידידות. בהתחלה הוא פחד להגיד לה שהוא מרגיש אליה
משהו ואז, איכשהו, הכל הסתדר. הם עברו לגור ביחד ונהנו אחד עם
השני. הם אפילו טיילו בכל העולם ביחד, אבל מעולם לא היו הזוג
הזה שהיה מתנתק, תמיד הכל בחבורות, הכל שמח, גם אחרי החתונה.
הם החליטו קודם להתחיל לעבוד ורק אז להתחתן. עד שלפני חצי שנה,
נולד הקטן. זה היה הדבר הכי יפה בכל מחלקת יולדות. בכלל, בכל
העולם. יפיוף. חבילת אושר. חבילת קקי גם, אבל בעיקר אושר. נעמה
התפטרה כשהיתה בחודש השביעי ואז הם עברו לגור במושב. מאז רון
היה המפרנס היחיד ונעמה היתה כל היום עם חבילת האושר שלה. הוא
היה רואה את הילד רק בלילות, בין אם הוא היה קם לראות למה הוא
בוכה או כשסתם היה בא לו להסתכל עליו. זה היה עושה לו משהו
ותמיד היה מצטער שאין לו יותר זמן להעביר עם הילד או עם נעמה,
שהשתנתה מאז הלידה. היא נהיתה סגורה יותר לרון. הוא היה שומע
על ההתפתחויות שלה בחיים רק בעקיפין, כשהיא הייתה צועקת דברים
בהתרגשות בטלפון, לחברות שלה. זה לא שהיא לא תקשרה איתו, אבל
משהו היה שונה ואי אפשר היה לשים על זה את האצבע. הם ניסו לדבר
על זה, אבל היא פשוט לא הבינה למה הוא מתכוון. היא אמרה לו שזה
בטח בגלל שהוא עובד הרבה. כל האהבה שלה היתה מופנת לדורון, ואי
אפשר להאשים אותה. רון הרגיש מסכן. הוא אפילו התחיל להקריח.
  הוא סיים את הסיגריה הארוכה הזאת ומיד הצטער שעישן אותה.
לגם את כל הלימונדה, בתקווה שתעביר את הטעם, אך לשווא. סתם
נהיה לו ממש קר באזור הגרון. הוא קם וניער את הראש, בתקווה שזה
יעביר את הכאב. את הכוס הוא שם בכיור, כי המדיח התחיל כבר
לעבוד. ביציאתו מהמטבח הוא סגר את האור וגירד בתחת. השעה היתה
כבר עשרה לאחת והוא לא שם לב כמה זמן הוא ישב והרהר במטבח.
  בחדר של דורון היה ריח של שמן תינוקות וטלק, או משהו. הוא
ישן בשקט על הצד. המיקרופון עבד כי המנורה האדומה דלקה. הוא לא
הסריח ולא היה צורך בחיתול חדש. רון חייך לעצמו והיה גאה בילד
שלו, למרות שהוא לא עשה עדיין כלום. עצם העובדה שהיו לו ביצים
להיוולד לעולם הזה, זה כבר משהו. הוא יצא מהחדר בשקט והלך
לכיוון האמבטיה. הוא הדליק את האור וסגר את הדלת. באמבטיה היה
רדיו, שרון שם, שלא יהיה לו משעמם, כשהוא מתקלח. הוא הפעיל
אותו ומייד הנמיך. זו היתה מוזיקת ריקודים. הוא לקח מברשת
שיניים, מרח מעט משחה עליה והתחיל לצחצח שיניים, לרקוד ולשיר
את המילים של השיר המוכר מתקופת האוניברסיטה. השיר היה
נוסטלגי. נוסטלגי מדי. מזכיר את הימים הטובים, כשלא היו לו
דאגות. או לפחות כך זה נראה בדיעבד. הוא העביר תחנות אך לא מצא
שום דבר ששווה להאזין לו. וחוץ מזה נהיה לו קצת עצוב.
 אחרי שסיים לצחצח שיניים, הוא פנה לתחביב החדש, שפיתח ללא
רצון, בדיקה - "עד כמה השיער מהראש מהגר לשאר חלקי הגוף:
האוזניים, האף, הכתפיים והגב". התשובה לזה היתה - "יותר מדי".
מחשבות על אפילציה החלו לעלות בראשו. אולי גם לחזור להתאמן
בחדר כושר ולהוריד את הכרס קצת. אולי להשתיל שיער ולהיות חתיך.
כמו שהיה פעם. כשבנות היו נדלקות עליו ממבט ראשון. הוא תמיד
עשה רושם טוב עליהן ונהנה לראות את תוצאות הקסם האישי שלו,
שהפסיק כבר לעבוד. הוא העביר את כף היד על השיער, מהקודקוד עד
למצח, לאחר מכן, נשען עם שתי הידיים על הכיור והסתכל על כמות
השיערות שנשרו אל תוך הכיור. היו שם בערך עשרים. הוא פתח את
הברז ושטף את המראה העצוב מעיניו. הוא הזדקף. ביציאה מהאמבטיה
ניגב את הידיים על חולצת-השינה שלו וסגר את האור.
 החדר שינה שלו ושל נעמה היה מבולגן. החלון היה פתוח, כי היא
אהבה לישון עם אויר צח והשמיים בחוץ היו נקיים מעננים ואפשר
היה לראות את המבט העצוב של הירח המלא. היא ישנה על הצד השמאלי
של המיטה, עם הפנים לחלון. השמיכה כיסתה לה את פלג הגוף העליון
ואת הרגליים, עד הברכיים, שהיו חשופות. היא ישנה על היד שלה,
כשאחת הכריות נמצאת בין ברכיה. הכרית שלו, ליד הראש שלה. הוא
הוריד את הגרביים שלו ונשכב בשקט לידה, כדי לא להעיר אותה
בטעות. היה עליו טרנינג וחולצת- השינה, אז הוא החליט שהוא לא
צריך את השמיכה. אחרי מבט על נעמה, שישנה שינה עמוקה, הסתובב
לצד השני של המיטה, תפס את הכרית בידיים ובעדינות שם עליה את
האוזן. הגוף של נכנס לתנוחה עוברית, כי היה קצת קר. והוא שקע
לשינה.  
  רון לא ידע כמה זמן הוא ישן, אבל הוא קם מהנביחות של הכלב.
זה היה נדיר כי הוא לא היה נובח כמעט. הוא דחף את עצמו מהמיטה
ושם נעלי בית. יצא בזהירות מהחדר וסגר את הדלת בזהירות
מאחוריו. כשהלך במסדרון, הציץ לחדר של דורון, לראות אם האלוף
שלו ער. לשמחתו, חמודוביץ' והוא היו האנשים היחידים שהיו ערים.

 הכלב נבח על הדלת, וברגע שדורון הגיע השתתק.
-"כלב חכם" - אמר רון לכלב. הכלב כבר ידע את זה. אחרי הצצה
בחור של העינית, רון  פתח את הדלת וראה שאין שם כלום. מכל זה
הסיק שצריך לטייל עם הכלב. הרצועה היתה זרוקה ליד הכניסה ואחרי
התארגנות קלה עם מפתחות מהבית, פליז, קשירת הכלב, בדיקת השעה
והתמתחות מיוחלת, יצאו השניים מהבית. רון סגר את הדלת בזהירות
וראה את השלט שהוא קנה, כשהם עברו לגור יחד, לדירה בתל-אביב -
"כאן גרים בכיף" - בלי שמות. הוא חייך ונענע את ראשו.
- "בוא, טמבלוביץ'." - אמר לכלב וכך, הם יצאו להם לטיול נהדר
באזור שהיה ליד הבית הכפרי של רון ונעמה, בשעה היפה שתיים
ארבעים וחמש.
 ההליכה הייתה נחמדה. זה בערך הדבר היחיד שהיה טוב באזור הזה
- השקט הזה. ואולי, האויר הצח. הכלב משך את רון לכיוון החורשה.
זו לא בדיוק היתה חורשה, מאז שמישהו חטב את רוב העצים כאן לפני
חודשיים. זה יותר היה  "אזור בו פעם היו הרבה עצים ועכשיו יש
מעט". רון חשב שכאן חמודוביץ' יעשה את צרכיו והם יוכלו לסיים
את הטיול בקור- כלבים הזה. אבל הכלב חשב אחרת ולא עצר. הוא רצה
להמשיך עוד, לשדות, שהיו אחרי החורשה. זה היה שטח די גדול,
שרוב הזמן היו בו גידולים אבל לפני שבועיים היה הקציר, אז השדה
עמד לו דומם. החקלאים גידלו גם מריחואנה בקצה של השדה. צמחים
גדולים כאלה, מרשימים. כשזה היה רלוונטי, רון היה מתרגש והולך
לקטוף קצת, שיהיה לו. או סתם הולך להזמין את עצמו לאיזה ישיבה
עם השכנים. אבל הוא ונעמה לא עישנו כבר מזמן. והחבר'ה שלהם -
אם כולם היו נפגשים, ביחד,  פעם בחודשיים, זה היה טוב, אבל גם
אז הם לא היו מעשנים. לכולם יש קריירה ומשפחות ומשכנתא,
ופוליסת ביטוח על הרכב החדש שנקנה בשלושים ושישה תשלומים בעסקת
טרייד- אין עד שהתכנית פק"מ תפתח ואז אפשר יהיה לשלם את שאר
הסכום, ובוס שרוצה שהם יכינו פרזנטציות בשביל הלקוחות החדשים
על המוצר שלהם. וכל אחד רוצה להיות הסמנכ"ל. איך החיים משתנים.
יום אחד אתה עם כל החברים במסיבת טראנס בתאילנד ויום אחר אתה
מאבד שיער, עם משכנתא, ילד, אשה, וכלב מזדיין שלא מוכן להשתין!

- "נו כבר! תשתין! קפאו לי האשכים בקור הזה, בגללך!" -  רון
רצה לחזור הביתה והאשים לרגע את הכלב בכל הבעיות שלו בעולם.
בתגובה הכלב לא עשה כלום והמשיך למשוך את בעליו אחריו אל תוך
השדה. רק הירח העיר את הלילה, את הכלב ובעליו, שחשב שהוא
הבן-אדם הכי בודד בעולם באותו הרגע. פתאום, בשניה, הכלב משך את
עצמו ורון לא הספיק להחזיק את הרצועה. חמודוביץ' רץ ונעלם לו
בחושך.
"זאת התפתחות ממש לא נחוצה" - חשב לעצמו רון. והתחיל לקרוא
לכלב שלו שיחזור - "חמודוביץ'?!?  חמודוביץ'?!? איפה אתה, כלב
מטומטם?". חמודוביץ' לא השיב, ורון רק שמע את ההד שלו נמוג
בחשכה. אחרי כמה דקות בהן חיפש אותו עם העיניים, ראה את הכלב
שלו יושב ליד איזה עץ, בקצה הרחוק של השדה. לידו היה כסא ישן,
מתפרק כזה, במרחק של כמה מטרים מאיפה שרון עמד. הכלב לא בא אל
בעליו, לאחר שזה קרא לו מספר פעמים, וכך, הקור והעצבים גרמו
לרון ללכת עד הכלב בעצמו. כשהגיע אליו, נעמד מולו והסתכל עליו
.
"שב, שב" - אמר חמודוביץ'.
רון הסתכל לו בעיניים והתיישב על הכסא המתפרק.
"מה קורה?" - שאל הכלב.
"נו, הנה. אתה רואה." - השיב רון בטון, שאמור להעביר את המסר.
"כן, כן, אני רואה. ואני לא אוהב את זה." - ענה חמודוביץ' -
"תשמע, בן אדם. פעם היית חי. היה לך ברק בעיניים. ומה עכשיו?
כלום. מה נהיה ממך?" - הכלב כמעט נבח על בעליו.
"ומה אתה בדיוק רוצה שאני אעשה? ניסיתי לדבר עם נעמה, ביקשתי
מהבוס שלי שישים אותי לילות, כדי שבימים אוכל להיות עם דורון
ועם נעמה, והוא אמור להחזיר תשובה. אני לא יודע. אין לי כבר
כוחות."  - ניסה להסביר.
"אני מבין אותך, בן-אדם. אבל, תשמע... אני לא יכול לראות אותך
ככה יותר. אפילו בזמן שאתה בבית, אתה כמו רוח רפאים. אתה לא
יכול להמשיך ככה. הולך בבוקר, חוזר בערב, רואה טלוויזיה והולך
לישון. מדי פעם מפנטז על סקס עם המזכירה של הבוס שלך. זה לא
חיים!! ואני מכיר אותך. אתה חיה, אתה. לאן הכל נעלם? כל
האנרגיות? אתה ממש חייב לעשות משהו עם החיים שלך".
"אתה צודק לגמרי, חמודוביץ'."
"נו..." - חמודוביץ רצה שרון יפתור את המצב בעצמו"
"אני יודע את כל זה. אני חייב לשנות. אני אקח חופש מעבודה עוד
שבוע. ניסע כולנו לאילת. נרגע קצת. נסדר קצת את החיים, שיהיו
כמו פעם. אני אדבר עם החבר'ה, אולי אפילו נארגן איזה מפגש, כמו
שצריך. כמו פעם. אתה יודע מה חמודוביץ'? אתה חבר טוב. אני שמח
שיש לי אותך" - השיב רון, עם הבנת הכיוון החדש של החיים שלו.
"יאללה, עזוב. אני שמח שדיברנו. עכשיו, בוא נחזור כי אני  עייף
וקופא מקור " -  השיב הכלב וקם על ארבע. גם רון קם ותפס את
הרצועה שלו. וכך הם הלכו לכיוון הבית. באזור העצים רון הרגיש
שחמודוביץ' עצר מאחוריו. הוא הסתכל וראה אותו, עם רגל מורמת,
ליד עץ, עושה את צרכיו. אחרי כמה שניות, הכלב משך את רון חזרה
לכיוון הבית.
  רון סובב את המפתח בתוך המנעול ופתח את הדלת. מולו שכב
חמודוביץ' וישן. רון שם את הרצועה על שולחן הכניסה ודילג מעל
הכלב, שלא שם לב בכלל. אחרי שהוריד את הפליז ונעל את הדלת, הלך
בזהירות בבית החשוך ופתח את דלת חדר השינה.
  החלון היה סגור ונעמה היה עטופה בשמיכה, בצד שלה של המיטה.
רון הטה את ראשו הצידה והסתכל עליה ישנה.  הוא חייך לעצמו ופנה
לארון, בו היתה מאוכסנת עוד שמיכה. רון משך אותה בעדינות וניגש
איתה אל המיטה. הוא הוריד את מכנסי השינה שלו וזרק אותם על
הכסא, שעמד ליד המיטה. לאחר שנשכב במיטה, התכסה בשמיכה והסתדר
לנוחיותו.
- "חמוד?" - שאלה נעמה דרך השמיכה.
- "לילה טוב" - ענה רון והסתובב אליה עם הגב.