"תגיד, כבר חשבת איך יראה העתיד?"
לא עניתי. הייתי עסוק מדי בלבהות מלמעלה בפתח המכנסיים של
אירנה. לא הצלחתי לראות כלום וזה די תיסכל אותי. כבר למעלה
מרבע שעה ניסיתי לנחש אם היא לובשת את החוטיני הלבנים שלה, או
סתם תחתון-משעמם-אהה-זה-לא-חוטיני רגיל.
פעם חשבתי שכל האולמות האלו, אלו שהולכים בשיפוע, הם סתם תכנון
גרוע של ארכיטקט מתחיל. "אתה מבין,"הסברתי פעם לגבי, "הם
צריכים להתחיל מאיפשהו, והרי המקום הכי טוב להתאמן בו הוא על
סטודנטים עמיתים! פעמיים דופקים אותנו, בנאדם. פעמיים!"
כיום אני טוען בעוז שמי שמתכנן אותם כך, הוא פשוט מבין ענין
שדואג לאחיו החרמנים להיות עם היד על הדופק בפרטי הלבוש של
הסטודנטיות שאיתם.
גבי צבט אותי בחוזקה בכתף. "אז, חשבת על זה או לא?"
אדם מוזר הגבי הזה. שלא תבינו לא נכון, אני חולה עליו. הוא
החבר הכי טוב שלי ובאמת הייתי עושה בשבילו הכל. אבל מה? מוזר.
מוזר לאללה.
ועכשיו הוא שוב היה במצב הזה של המבט החולמני הזה בעיניים שלו.
המבט הזה, יחד עם תוספת האדישות הטבועה בו היוו מגנט בחורות
חזק ביותר. הן נפלו עליו כמו פירורי עוגה על גבינה, כמו
סיליקון בחלב מקולקל, כמו משהו שרק אני ורבים אחרים חולמים
בלילות הכי רטובים שלנו.
לא, אני לא מקנא בו. באמת שלא. אבל לא פעם, כשהיינו יוצאים
ועוד בחורה מדהימה למדי היתה זורקת אליו מבט דו משמעי, מתקרבת
אליו בזחילה חתולית, כזאת שבה יכולת לצפות לגירגור שלה העומד
להבקע, וזורקת משפט והוא היה מביט בה בעייפות קלה, פשוט הייתי
תוהה על טיבו של אותו מחלק קלפים שגר למעלה.
"גבי," תפסתי אותו בכתפיים פעם אחת אחרי שיצאנו מסרט והוא נפנף
עוד יצור מופלא ויפייפה מעליו, "אתה לא רציני! מה יש לך? יש לך
פוטנציאל לגרום לבקהאם בעצמו לקנא בך! תתעורר, בנאדם!"
גבי רק חייך. בכלל, החיוך שלו היה מפיל. אפילו אותי ואני רחוק
מנטיות מסוימות כמו בנאדם ממאה שערים שרחוק מללטף חזיר. הוא לא
הרבה לחייך, אבל כשהוא עשה זאת, נדמה היה שהאיזור... לא, העולם
כולו מתמלא בצבעים עזים.
"נו, אז חשבת פעם או לא?" גבי נעץ בי מבט משועשע קלות, כאילו
ניחש על מה אני חושב ברגעים אלו.
"אוי עזוב אותך, גבי" עניתי וחזרתי שוב לחריץ מכנסיים של
אירנה, "אני חושב עליו כל הזמן וזה לא ממש עוזר לי".
הבעיה היתה באירנה. הייתי דלוק עליה חזק וכולם ידעו את זה. היא
היתה דלוקה עלי חזק לזמן מה, ואת זה לא כולם ידעו. מסתבר,
שהחבר לשעבר שחזר אליה גם לא ידע. או... שדווקא ידע ולכן מיהר
לחזור. עולם מצחיק, אפילו כשאתה בטוח שאתה חי באיזור של
פונקציה חד חד ערכית, מסתבר שתמיד יש עוד פונקציה שהיתה שם
לפניך, עם אותה מחשבה.
מאז שה... פונקציה הקודמת חזרה, עסקתי בספקולציות של ברוקר
מתלמד בעל חיבה לתואר בסטטיסטיקה. הייתי חוזה כל אפשרות עתידית
לבוא, ומנתח לפיה את האפשרות שאוכל לבדוק באופן אישי מה הטעם
האישי של אירנה בחוטיני. לא זה קרה, כמובן.
גבי מלמל משהו שוב בדבר העתיד, ונשען באנחה קלות לאחור במושבו.
ידעתי מה הוא ממלמל לעצמו, ולכן אפילו לא טרחתי להגיב. היתה לו
אובססיה שלא נגעה לבחורות, לימודים או עבודה. בדרך כלל כל
הסטודנטים, כמוני, התעסקו במשולש הקדוש הזה. גבי התעסק עם
העתיד.
אדם מוזר הגבי הזה. כבר אמרתי.

כשהיינו קטנים, גבי ואני, נשבענו בקשר דם מטופש, כזה שתמיד
רואים בסרטים של מתבגרים צעירים. אני זוכר את המבט הרציני
בעיניים של גבי שהוא הביט, חצי מהופנט, בחתיכת הזכוכית ששבר
קודם לכן והניח קצה משונן על אגודלי.
"תזכור," אמר לי בטון חגיגי. "תזכור שזה לתמיד. מעתה אנו
שותפים. העתיד הוא עתיד שלנו ולא רק שלי או שלך". כבר אז הוא
ידע איך להתנסח. אני סתם חשבתי שהוא מדבר מוזר ולא הבנתי אותו,
אבל היום אני מבין שהוא למעשה אמר את מה שאני הרגשתי בלב. באמת
הרגשתי את תחושת הרעידה המעקצצת הזאת שאתה חווה כה מעט בחייך.
רק שלא ידעתי איך לפרט אותה. גבי, כמו תמיד, ידע.
מעט כוח וחריץ ארגמן התפשט לו במהירות על האגודל שלי. הכאב היה
חד למדי אבל אני ציפיתי לו ולכן זה אף כאב יותר. גבי, לעומת
זאת, חייך קלות, כן - באותו חיוך מפורסם שלו שבאותו זמן רק גרם
לי להרגיש שלא בנוח, וחרץ במהירות גם באגודלו פס כאב דומה.
הצמדנו את כפות ידינו באותו יום, וגבי הדגיש שוב, שהעתיד עכשיו
משותף לשנינו.

אתם מבינים, תמיד היתה לגבי אובססיה לגבי העתיד. הוא לא חשש
ממנו, הוא פשוט התעמק בו.
בשנים האחרונה הוא החל לנסות להעריך מה יקרה לאנשים בעתיד ולא
עבר יום שלא הייתי שותף לשאלה בדבר העתיד, כזה או אחר. הוא לא
דיבר עליו כקובע עובדות, כמעריך אפשרויות או אפילו כנביא
חורבן.
הוא לא רצה לדעת את המספרים הזוכים בלוטו, או איזו מפלגה תנווט
את המדינה בעוד כמה שנים והוא אפילו לא רצה לדעת אם נפגש פעם
בחייזרים או לא.
גבי רק רצה לחיות יום אחד בעתיד. יום אחד. לא יותר ו...
להסתכל.
"למה?" שאלתי אותו פעם אחת בהיסח הדעת. זה היה בסמסטר השני
שלנו, ממש בתחילת התואר. ניסיתי להבין את הפתרון המסובך
למשוואה הדיפרנציאלית שעבדנו עליה כל אחר הצהריים והתחלתי
להתייאש קלות. "מה יעזור לך יום אחד בעתיד?"
"אני רוצה לראות את הצבעים של העתיד" הוא ענה בלי למצמץ, כאילו
חיכה מאז ומתמיד שאשאל אותו.
אני חושב שבהיתי בו כמה שניות, מנסה להעביר את ההיגיון שלי
ממצב "משוואה דיפרנציאלית" למצב "גבי", משוואה מסובכת בפני
עצמה, עד שהבנתי שהוא לא מחוייך בכלל.
הוא האמין בכל ליבו, שבעתיד אנחנו נראה את הכל אחרת לא משום
שהכל אכן יהיה אחרת, אלא בגלל שהצבעים של העולם ישתנו.
"אין כאן ענין לטובה או לרעה" ענה על השאלה המתבקשת שלי. "הם
פשוט... ישתנו. אולי הגשם ייראה בהיר יותר ואולי האדמה תהיה
חומה יותר. אני לא יודע. אני רק יודע שאני ממש רוצה לראות את
זה".
לא ממש הבנתי אותו, אבל מאז אותו פס כאב שחרצנו על עצמנו,
הפנמתי את גבי לתוכי. ידעתי שלא פעם הוא מצליח להוציא הגיונית
את מה שאתה מרגיש והנחתי שאולי עוד כמה שנים אני אצליח להבין
על מה לעזאזל הוא מדבר.

הזמן חלף על שנינו ואנחנו עדין התראינו כמו קודם והמשכנו את
התואר המשותף שלנו. אני פגשתי את אירנה ואת העתיד השחור שלי
וגבי עדין דחה מעליו מחזרות נלהבות ונראה כלל לא מתלהב מהמין
הנשי.
היו לו הרבה חברות כשהיה צעיר יותר, אבל הן שיעממו אותו,
כהגדרתו.
"זה לא שאני לא חושב שהיא יפה", אמר פעם על חברתו לשעבר
רוויטל, סגנית מיס חיפה, בעלת ממוצע 98 בבגרויות שעמדה להתחיל
בעתודה, "והיא אפילו מבינה ענין פה ושם. אבל..." וכאן הוא נדם
לרגע ולכאורה התחבט בינו לבין עצמו בברירת המילים הבאות
להיוולד ממנו.
"אבל?" המשכתי אותו בחוסר סבלנות. לא הבנתי אותו מעולם, נכון.
אבל לדחות מעליך יפיפיה כמו רויטל, שתמיד חשבתי שהיא חברמנית
אמיתית (היא ערכה פעם נגדי דו קרב של גיהוקים. היא ניצחה), לא
היה קשור בהבנה. לפי תפיסתי, זה גבל בטמטום חמור ולא הבנתי למה
גבי סיים איתה לאחר שלושה חודשים.
"היא לא חלק מהעתיד שלי, אני מניח", ענה לבסוף תשובה שטוחה
משהו. העיניים שלו היו עמומות כשהוא אמר זאת, ויותר מאוחר בשטף
הזמן שלנו, כאשר נזכרתי בשיחה הזאת, תהיתי אם הוא התאכזב מכך
שלא הבינה אותו או מכך שלא היה אכפת לה מרעיון צבעי העתיד שפרס
בפניה. אחרי רוויטל הוא נראה כפחות מתעניין בבחורות, כאילו
גילה שהממתק הטוב ביותר, לפי הגדרה חופשית שלי, מכיל רכיב כלל
לא לטעמו.
ניסיתי לנער אותו בהמשך הקו המשותף לנו, אבל אחרי סיום הצבא
ותחילת התואר, הבנתי שהוא לא זקוק להטפות מוסר שלי, אלא לגלות
שהצבעים שלו ללא חברה נשית, נהפכים לעכורים יותר. כן, חשבתי
לעצמי, רק צבע דהוי ובוצי יגלה לו את האמת. מלבד זאת, באותו
זמן פגשתי את אירנה, ובעיות התקשורת של גבי הצטמצמו מעט
בעייני.

הזמן המשיך לעבור ביעף על שנינו. גבי החל להצטיין בלימודים,
אני התחלתי להצטיין בספוקפלציות שלי. הוא ניסה לעזור לי, גבי.
באמת שהוא ניסה. אבל כפי שאני לא יכולתי לעזור לו להתגבר על
אובססיית נוסטרדמוס שלו, הוא לא הצליח לגרש מעלי את סימפטום
אירנה שתפס אותי. היו ימים שהרגשתי כאחוז דיבוק. במיוחד בימים
שבה באה הפונקציה הצמודה החדשה-ישנה שלה איתה. באותם ימים גבי
לא אמר דבר, שתק את השתיקה הידועה שלו והזמין אותי לקפה.
"אתה יודע, גבי," אמרתי לו יום אחד בעוד הוא שם לי שתי כפיות
סוכר בכוס קפה החמישית שלי לאותו יום. "אני חושב לפעמים, שאולי
רק לחלק מהאנשים בעתיד שלך משתנים הצבעים. לי זה נראה שהם יהיו
שחורים להרבה מאד זמן".
גבי, כהרגלו במקרים שכאלו, לא ענה. רק בחש לאיטו את הקפה שלו
והביט בי במבט רציני להחריד. מבט שחדר את מחשבותיי והתרה בי
שלא לחשוב מחשבות חשוכות.
אולי המבט הזה היה הסיבה לכך שבאמת לא העזתי לפנות לכוונות
האלו והסתפקתי בצבעים השחורים שלי לאותה תקופה. אפשר לומר,
שגבי הטביע אותי אז בקפאין, אבל לפחות צפתי בחיים.

את מה שהקפאין לא השיג, יצר צילצול הטלפון באחד הימים. היה זה
אביו של גבי.
למרות היכרותי רבת השנים עם גבי, ניתן למנות את מספר הפעמים
בהם דיברתי עם הוריו על כף יד. טוב, אולי שתיים. הוא היה הבן
היחיד שלהם, ולא פעם התלוצצתי עם גבי על כך שלא ניתן ליצור לו
אח, רק משום שהוא התמצית הטהורה של שני הוריו; אביו היה אדיש,
לעיתים בצורה מעוררת חימה, בעוד שאימו התברכה בחיוך-גבי
המפורסם. לפי טענתי, לא ניתן ליצור עוד ילד שיקח תכונה מסוימת
מאחד ההורים, שגבי לא קיבל קודם לכן. המאגר ריק.
באותו יום קולו של אביו נשבר. אותה אדישות עייפה מזדחלת הוחלפה
בטון מבולבל, אגבי אך מפוחד.
הכל היה קשור לאחד, אדם, שחשב שיהיה זה רעיון טוב לשתות את
וויסקי הערב שלו בצהריים, ולנסוע מיד לאחר מכן לחברתו. ככל
הנראה הוא פגע בצידו של גבי, יחד עם חמישה נוסעים אחרים, מיד
לאחר שהחליק מהכביש הראשי ופגע בתחנת אוטובוס.
רק לאחר כעשר שעות של ניתוחים הוא יצא מכלל סכנה, אך עדין
הוגדר במצב קשה. הצלחתי רק למחרת היום להכנס לחדרו. הבטתי על
מיטה לבנה בחדר לבן, הבטתי בצינורות הלבנים הבוקעים ממנו ולא
ידעתי מה לומר.
גבי הביט בי מספר שניות ורמז לי עם האצבע להתקרב. קולו היה חלש
אך משועשע כשאמר לי, "הלבן, גם בעתיד שלי, נשאר אותו לבן. אתה
תצטרך לראות את השאר". בהיתי בו רגע, חסר כל הבנה, ואז הבזיק
פס כאב חלוש באגודל שלי והנהנתי לאט בראש.

למרות ההצהרה הזאת באמת חשבתי שהוא יחזור.
אבל הוא לא.
גבי התחזק ונחלש לסירוגין כשבוע, עד שמשהו שקשור לאיזה קריש דם
הכריע אותו.
בהלוויה שלו השמש זרחה חזק מדי וקשה היה לראות בין שטף הדמעות
והזיעה שניגרה. אולי בשל כך, אני זוכר רק מקטעים ממנה.
רוב האנשים מהלימודים שלנו הגיעו. גם אירנה, הפעם ללא הצל שלה.
אני זוכר את כולנו יושבים תחת עץ הבוער מהשמש שמעליו לאחר
ההלוויה ומעלים סיטואציות משעשעות על גבי; האדישות שלו כלפי
איומי מרצים, חיוכו המפורסם, יחסו המוזר לבחורות...
כאשר החלנו להתפזר, אירנה ניגשה אלי בחשש, הביטה בי לשניה קלה
ואז כרכה בעוז את זרועותיה סביבי. התחבקנו כך מספר שניות, עד
שהרפיתי ממנה והיא חייכה אלי קלות.
אני לא יודע למה, אבל משום מה לפתע היא נראתה פחות זוהרת
ממקודם. דהויה יותר..

מאז עברה שנה.
הרבה אנשים שכחו את גבי. אם כי רצו, אם כי לא היה אכפת להם
ואולי כי סתם לא התחשק להם לזכור אנשים שהיו ואינם.
אני עדין רואה אותו כל יום. אתם מבינים, כל צבע שאני רואה מיד
מזכיר לי את השאיפה הנצחית שלו.
אני לא יודע מה התשובה לה.
אני רק יודע שאני צריך לברר אותה. במו עיניי.