היה זה יום צהרים חם. השמש יקדה כאילו איימה להמיס את כל הנקרה
בדרכה. אני הייתי מוגנת. ישבתי לי בתוך תחנת האוטובוס המקורה
מחוץ לבסיס, מחכה לאוטובוס שאמור להביא אותי לביתי הממוזג.
  בצידו השני של הכביש עמד לו אדם מבוגר כבן 80, כולו מקופל.
עמד ובהה בי.
  עם השנים אני הפכתי מומחית בהתעלמות מאנשים לא רצויים. אולי
הוא יבין שיש לי דברים חשובים יותר לעשות, ויניח לי לנפשי. אז
הוצאתי חוברת קריאה מהתיק, לא חוברת מעניינת במיוחד, אבל לאור
המצב התחלתי לקרוא בה כאילו החוברת הזאת היא הגיליון  המרתק
ביותר שהתגלגל לידי מזה כמה שנים.
  האדון לא ויתר. לא זאת שלא ויתר, אלא חצה את הכביש, התישב
בכסא הצמוד לשלי, והחל למלמל דברים לא מובנים. "סליחה??" שאלתי
אותו במבט מלא חוסר עניין. "את, את מבס"א 18?" שאל האדון בקול
לא ברור. ניסיתי להתחמק, אבל מדי חיל האוויר שלי הסגירו אותי.
"כן" עניתי, והחזרתי מבטי אל הספר, כאילו רומזת לו שהוא מפריע
לי באמצע עבודת קודש. אך הוא לא ויתר ומיד המשיך "אני- אני
עבדתי בבסא 18 ב1943. בתקופה ההיא המקום היה בשליטה של
הבריטים. השער של בס"א היה לכיוון הקולנוע. הקולנוע שאנחנו
בנינו במו ידינו...." אני המשכתי לבהות בספר, תוך שאני מהנהנת
בראשי מפעם לפעם על מנת לגרום לאדון את התחושה שאני לא מתעלמת
ממנו לחלוטין. פתאום הגיע אוטובוס. הרגשתי טוב. רציתי לחזור
הביתה כמו שלא רציתי מעולם. נשבר לי לחלוטין מהחום, מהיום הזה
שעברתי בצבא ומזיבולי המוח של הבחור. את מי זה בכלל מעניין?
חוץ מזה- אני, אני לא מדברת עם זרים.
  ישבתי מאחורי הנהג. הדוד הזקן הלך לשבת אחורה. זה עשה לי
ממש טוב. קצת שקט. נסענו כ5- דקות, עד שראיתי דרך מראת
האוטובוס את הזקן מתקרב לעברי (כאילו שלא היה לו יותר קרוב
לצאת מהדלת האחורית..) הוא הסתכל לעברי, הוציא מכיסו מכתב
מקופל, מכתב שנראה כאילו ישב בכיסו של הדוד הרבה הרבה זמן, דחף
אותו לידי ואמר "קחי, תראי מי אני. פעם הבאה אולי תרחשי קצת
יותר כבוד לאנשים מבוגרים ממך- שעשו קצת יותר ממך למען
המדינה". אמר ונעלם לו אל תוך הרחוב.
  פי נפער לרווחה. אין ספק שזה אחד המקרים המוזרים ביותר שקרו
לי מזה הרבה זמן. פחדתי קצת לקרוא את המכתב, אך הסקרנות גברה
עלי. פתחתי אותו כאילו אני פותחת תיבת פנדורה. פחדתי לגלות מה
יש בפנים.
  הדף היה צילום מאיזה אנציקלופדיה, או איזה ספר תיעודי. בצד
שמאל למעלה היתה תמונתו של האיש מלפני 20 שנה לערך. גם אז הוא
היה מקומט כזה, אבל היה לו קצת יותר שיער על הראש. מתחת לתמונה
היה כתוב באותיות מודגשות  "יחזקאל הלוי" קצת יותר למטה היו
יותר פרטים על יחזקאל הלוי שנולד ב1921, עבד בשירות האצ"ל בתור
מרגל ומפוצץ גשרים, תוך שהוא מתחזה לעובד מן השורה בשירות
הבריטים במחנה סרפנד (צריפין). הדף היה מלא עד אפס מקום בתרומה
הגדולה שלו למדינה. אני עמדתי למות.
  ואני התעלמתי ממנו. מה הוא כבר ביקש? קצת יחס. ואני- ממש
הולוגרמה של ה"צעירים של היום"- התעלמתי. אם רק ידעתי מי
הוא...
הגעתי הביתה, זרקתי את התיק שלי בסלון, חטפתי פרוסה מהמקרר,
ואז שמעתי את קולה של אימי מלמעלה "את בבית?" "כן אמא" צעקתי
לעברה. "אל תשאלי איזה יום עבר עלי היום. אני אספר לך הכל
כשאחזור. אני יוצאת לסרט עם דן." הספקתי בקושי להחליף בגדים,
ורצתי לכיוון תחנת האוטובוס. הפעם היתה זו נסיעה שקטה, ללא
זקנים ממלמלים. נרדמתי והתעוררתי בת"א- מול הסינמטק.
  "דן, אתה לא תאמין מה קרה לי היום. זה אחד הדברים הכי
מוזרים שקרו לי אי פעם. סיפרתי לו את הכל. הוא הסתכל עלי כאילו
לא האמין למילה. אחר כך אמר "בטח איזה קוקו אחד. מי מחזיק
צילומים של דפים מהאנציקלופדיה על עצמו אצלו בכיס, הא? אם
תצליחי לענות לי על זה- הסרט הבא- על חשבוני". חייכתי לעברו.
אולי הוא צודק. גם אם זה מישהו ממש חשוב- אין סיבה שיחלק את
קורות חיו לכל העובר ושב. בטח לא לבנות צעירות שבשקט יכולות
להיות הנכדות שלו. למחרת כבר לא חשבתי על זה בכלל.
  כך עברו להם 4 חודשים תמימים. עם דן לא יצאתי יותר לסרטים,
והחום שחשבתי לנורא, הפך לחמסין עצבני שקשה לעמוד מולו. ואני
עדיין חיילת. החלטתי שהיום- אני אלך לבקר את סבי וסבתי שגרים
במרכז העיר. נסיעה של 5 דקות בכיוון ההפוך. ישבתי בתחנה בצד
השני של הכביש וחיכיתי לאוטובוס. השמש דפקה בראש. אני לא חשבתי
על כלום. ואז, מלמול מכיוון הכסא שמימיני. "את מבס"א 18
חיילת?" פערתי את עיני. זה, זה לא יכול להיות. בטח קיבלתי מכת
שמש או משהו. לא יכול להיות שזה קורה לי. שוב. "כן" עניתי לו
בנחמדות יתר כאילו מנסה להציל את הרושם שיצרתי על "הדור הצעיר"
בפגישתנו הקודמת. הרגשתי כאילו נתנו לי הזדמנות שניה. "אני,
אני עבדתי בבס"א 18 ב1943, אז השער היה לכיוון הקולנוע..." אני
הנהנתי בראשי. ניתן היה לראות שהוא קצת בשוק מעודף הנחמדות של
נציגת ה"דור הצעיר". כולם כל הזמן חשבו שהוא איזה "קוקו
שכזה"...בטחונו עלה, והוא הוציא מכיסו פיסת נייר מקופלת "קחי,
חיילת. קחי תראי מי אני". "אני כבר יודעת אמרתי לו בחצי חיוך.
כבר יש לי אחד כזה בבית, יחזקאל". אמרתי ועליתי לאוטובוס.