ההצגה של רינה ירושלמי והסביח
יש ימים שהכל נראה ככה כמו מבעד לאיזה סוג של ערפל או זכוכית
מהבילה.  להכל יש קצב איטי וכאילו בלתי נשלט. המחשבות מתנועעות
במקביל לדברים שאתה עושה ובו זמנית כאילו בעולם אחר לגמרי.
למשל, אתה יכול להיות  מצד אחד שחקן על הבמה באמצע הצגה ומצד
שני לחשוב על סביח. עם חציל וביצה וקצת פטרוזיליה ועמבה. הסביח
הזה מרחף גם הוא סביבך באיטיות. כמו הגוף שלך.סביח צהוב שחור
אפור, עם טעם מטוגן כזה טעים והצגה באולם קר בתיאטרון רמת גן.
עם תאורה לבנה כחולה ומוסיקה מדהימה של אבי בללי . הצבעים האלה
מרקדים לי מול העיניים במן דממה חדה כזאת. השחור החזק והאפור
מהתיאטרון. והאדום של הדם המלאכותי מהתפאורה כמו מן כתם אחד
גדול שמבעבע כרגע בתוכי. ככה בזמן שאני מעופף לי בין הפנסים
הדם שלי גועש בפנים. אולי אומר לי משהו. אולי אומר לי שאני חי.
גם הסביח אומר לי שאני חי. אבל לאט לאט במהלך ההופעה אני שוכח
אותו וכבר נסתם לי התאבון. יש ימים כאלה שהכל קורה כמו בתוך
מסך של ערפל. הכל רך כזה איטי. המחשבות מתנועעות באיטיות בעולם
מקביל לשלך. אתה פועל ובו זמנית חושב על משהו אחר לגמרי. פתאום
מופיע ילד קטן על הבמה. הילד הזה זה אני. הוא שואל אותי, "אתה
אני?"
"אני אתה פחות או יותר" אני עונה לו.
"אז איזה מן דבר משונה אתה עושה?" הוא שואל אותי ומרים מהבמה,
חתיכת בד צבוע באדום כמו ספוג בדם. "אני לא יודע" אני עונה לו.
"אני משחק"
"במה?" הוא שואל אותי? "באיזה משחק?" הוא אוחז את הבד האדום
בידיו ומעיף אותו תוך ריצה כמו עפיפון. אני עובר על ידו בזמן
שאני מזיז פלטות של עץ מצד אחד של הבמה לצד השני. הוא נכנס
איתי מאחורי פלטה גדולה שאני סוחב. הוא שואל אותי- "מה זה?"
"זאת פלטה של עץ" אני עונה לו. "אמרו לך לסחוב אותה?" הוא שואל

"כן" אני עונה לו "אני חייב לסחוב אותה" זה התפקיד שלי
"זה חלק מהמשחק?"
"זה הרוב, אבל לא הכל אני גם אומר ועושה עוד דברים"
"מי ביקש ממך?" הוא שואל.
"אישה מבוגרת אחת"
"היא המפקדת של החבורה?"
"איך אתה יודע?" אני שואל אותו?
"אני מנחש" הוא עונה לי. פתאום אני שר. אני שר את המילים הבאות
מתוך האורסטיאה- "זעם המתים מתחת לאדמה מתמרמרים על רוצחיהם.
דם ששותה האדמה תובע נקמה" הבימאית של ההצגה שלנו חשבה שאם
נשיר את המילים האלה בטון אחיד ומכני תוך כדי תנועות חוזרות
ונשנות של הגוף קדימה ואחורה, כשהידיים שלנו מדגימות אחד לאחד
כמו בפנטומימה את מה שהטקסט אומר, הקהל יקשר את ההצגה כולה
באופן אוטומטי למצב המדיני העכשווי. וערב אחד אחרי אחת ההצגות
הראשונות שמעתי מישהי אומרת לבעלה- "ההצגה הזאת מקשרת אותי
באופן אוטומטי למצב המדיני העכשווי". אני על כל פנים החלטתי
מזמן שאני אשיר את השיר הזה בלי שום קשר לפוליטיקה מכל סוג.
בהתחלה ניסיתי לקשר את זה ברגשות שלי, אחר כך במחשבות שלי, אחר
כך גם ברגשות וגם במחשבות, אבל איך שהוא זה לא הצליח אז החלטתי
שאני פשוט אשיר את המילים כמו שהן. וככה אני עושה גם עכשיו.
הוא נפעם. "עכשיו אני כבר ממש לא מבין במה אתה משחק" הוא אומר
לי. "זה המשחק הכי מוזר שראיתי בחיים שלי"
"וקודם הבנת במה אני משחק?" אני שואל אותו
"קודם גם כן לא הבנתי" הוא עונה לי. "אבל עכשיו אני ממש ממש לא
מבין". ואז הוא מתחיל לשיר. "לא מבין לא לא. לא מבין. אני לא
חיים יבין. לא מבין לא לא לא מבין אני רק קורא עיתונים, ולא
רואה חדשות בטלוויזיה.." ותוך כדי שירה הוא חצי הולך וחצי רוקד
לו על הבמה. מנענע את ראשו מצד אל צד מרים וזורק באוויר מדי
חיילים כהים שמונחים על הבמה בתפזורת כחלק מהתפאורה. "תפסיק"
אני אומר לו "אתה עושה רעש! יצעקו עליך!" הוא עוצר.
"מי יצעק עלי?" הוא שואל אותי. "הזקנה, המפקדת?"
"כן. היא לא אוהבת שמפריעים פה באמצע המשחק" אני אומר  לו.
ותוך כדי כך אני גם אומר טקסט מההצגה. "אתה צריך להיות בשקט
עכשיו"
"או או" הוא אומר."או או". הוא מביט בי מודאג. ושותק. הוא הופך
להיות שקט כל כך שכמעט נדמה לי שהוא נעלם. אבל הוא שם. אני
רואה אותו. הוא התקדם לאמצע הבמה, ועומד עכשיו ליד השחקן
הראשי. הוא מאד משתעשע מהשחקן הזה. הוא מחקה אותו וכמעט מתפוצץ
מצחוק כי השחקן הזה מדבר בקול מאד מוזר ובקצב איטי כזה, מצחיק.
אבל אז הוא נזכר שהוא צריך להיות בשקט. לרגע אני מצטער שהשקטתי
אותו. אני מביט בו, בחמוד הזה, ואין דבר שאני יותר רוצה מאשר
שידבר. שיצעק. שישיר. שירוץ ויצחק. אבל הוא שקט כמו דג. הוא לא
רוצה להפריע. הכי פחות הוא רוצה להפריע. אני אומר לו "תשמע אתה
יכול לשחק כאן כמה שאתה רוצה. הנה. קח כמה דברים שאתה רוצה
מפה, מהבמה, ותשחק איתם." תעשה איתם מה שאתה רוצה. אני מעמיס
עליו בדים וחבלים וגרזן ופאות וכובעים ואפילו בובה. אבל הוא
שקט. "אתה לא שומע מה אמרתי? אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה!"
אני אומר לו. "למה אתה שותק ככה?"
"מה אני אעשה עם כל הדברים האלה?" הוא שואל מה כבר אפשר לעשות
איתם?
"תשחק איתם! אתה ילד אתה כבר תמצא מה לעשות איתם"
הוא מביט בהם שעה ארוכה ואז אומר לי בלחש "אפשר לדבר בזמן
המשחקים?"
"בטח שאפשר!" אני אומר לו אפשר לעשות מה שאתה רוצה! אבל מה
שאתה רוצה!"
"אני לא יודע מה לעשות עם הדברים האלה" הוא אומר. אני נמלא
יאוש.  ואז כמו מתוך היאוש שלי הוא קופץ לתוך הערימה ומתפלש
בה. כשהוא רואה שזה מצחיק אותי הוא צוחק גם. צוחק בקול רם
וצחוקו נשמע מהדהד בין כתלי התיאטרון ככה- ההההה הההה הההה.
אני אומר את הרפליקה האחרונה שלי בהצגה. יש לה טעם של סביח
ומיץ פטל. משהו חדש שעוד לא טעמתי אף פעם. זה תחושה טובה.  הוא
קופץ לי על הגב ואנחנו הולכים להשתחוויה. הקהל מריע. אנו
משתחווים פעמיים או אפילו שלוש. אחרי ההצגה, אני מתבקש להישאר
לשיחה עם הבמאית. היא נראית כאילו הזדקנה בחמישים שנה בבת אחת.
למרות שהיא גם ככה כבר די זקנה. היא מאד מאד כועסת אבל בו
זמנית גם מנומסת. בנימוס היא מסבירה לי כמה שאני שחקן גרוע.
איך אני לא נמצא בריתמוס אחד עם כל הקבוצה איך אני נראה מוזר
על הבמה לאט לאט אני מבין מה היא אומרת לי בעצם.
הילד שואל אותי "מה המפקדת אמרה לך?"
"היא אמרה לי שאני שחקן לא כל כך טוב בעיניה ושהיא לא רוצה
שאני אשחק יותר בהצגה שלה"
"למה?" הוא שאל אותי "למה היא אמרה לך ככה? זה בגללי? זה בגלל
איך שעשיתי רעש שם במקום האפור שחור אדום הזה?"
"כן" אני אומר לו "נראה לי שזה בגלל זה. אבל היא אישה מוזרה.
אי אפשר בדיוק לדעת למה היא עושה כל מיני דברים"
"אני לא מאמין" הוא אומר לי. "הרסתי לך את המשחק! אוי ואבוי!
אוי ואבוי!" הגרון שלו נחנק
"אני ילד רע!" הוא אומר ונותן לעצמו מכה על היד. אנחנו נכנסים
למכונית ומתחילים לסוע הביתה.  הוא בוכה עוד איזה רבע שעה.
רוקע ברגליו וממלמל "אני לא מאמין, איך הרסתי לך את המשחק!"
הדמעות שלו שוטפות את לחייו הקטנטנות והסמוקות. אחר כך הוא
נרדם. ושם את ראשו על ברכי.  אני עושה פניית פרסה ונוסע לרחוב
כצנלסון בגבעתיים. הבכי עייף אותו וכדי לשמח את שנינו קצת אני
לוקח אותו לאכול סביח.