זהו זה. עוד פחות מ-48 שעות עד לשעת האפס. 42 ליתר דיוק... כל
דקה חשובה. איני מאמין שזה באמת קורה...
כאילו רק אתמול שנינו נפגשנו, שם, בקמפוס... אחרי זה, פתאום
שמתי לב שאני איתה באותה כיתה בקורס, שאנחנו לומדים לאותו
תואר, ששנינו נמצאים קרוב אחד לשנייה במעונות... גיליתי את
העולם מחדש בעזרתה... אלה היו הימים המאושרים בחיי, איתה...
לפני הכול, לפני שגילינו את העולם, את העולם האמיתי, לא העולם
שכולנו רואים בתור צעירים, רק שחור ולבן, צודק ורשע. איך אני
מתגעגע לימים אלה... מהם אני שואב את הכוח להמשיך, כשאני כורע
תחת הנטל המעיק עלי כיום.
ואם נפגשנו אתמול, הרי שהיום היא עזבה אותי. אני זוכר שהגעתי
לבית ששכרנו, לאחר סוף הלימודים. זה היה לאחר ששנינו סיימנו את
התואר הראשון בביופיסיקה, מקצוע שהתווסף בעשורים האחרונים,
בעקבות גילויים רבים בשני התחומים, ודרישה הולכת וגוברת של
הידע הזה. שנינו נהנינו בינתיים מהחיים, ללא לימודים, ללא
דאגות. שנינו עבדנו פה ושם, מספיק כסף בשביל להתנתק קצת
מההורים, אבל לא הרבה יותר. באותו יום, היא החליטה על דיעותיה
בעולם. מה לא הייתי עושה בשביל שהאירועים היו מתגלגלים קצת
אחרת...
השנה היא 2042, 25 שנים לאחר ש"השלום העולמי" נכנס לתוקף. אין
מלחמות, אין בעיות, אין טרור. כל המדינות ביחסים טובים אחת עם
השנייה, באף מדינה אין קשיים צבאיים, אין כמעט מדינות עם צבא
סדיר, ויש מדינות אפילו ללא צבא, שכן זהו "בזבוז של כסף"...
הנשק הפך להיות נשק כלכלי, התחמושת נהייתה לשטרות, ופצצת האטום
של העידן נהייתה לחרם כלכלי. אין מדינה שתשרוד כך. אין מדינה
עצמאית כמעט. כולן תלויות אחת בשנייה. כפר גלובאלי קטן ונחמד.
או זה לפחות היה הרעיון...
איני יודע מה התחיל את הכול, רק לפעמים מדברים על זה בטלויזיה.
אף אחד לא אוהב לדבר על העידן האטומי, עידן המלחמות, של המאה
שעברה, ואפילו חלק מהמאה הזו. 25 שנים בסך הכול, חצי יובל, רבע
מאה... וכבר כולם שכחו הכול. מלמדים אותנו, כי בתחילת המאה
ה-21 הטרור שלט בחלק גדול מהעולם, ובייחוד באיזור שלנו, המזרח
התיכון. או אז, ארה"ב (של הזמן ההוא) החלה בחיסול של הטרור בכל
מקום בו הוא נמצא, מדינה מדינה. כל העולם המערבי, שבאותו זמן
היה פשוט אירופה, ואולי אפילו אנחנו (אף פעם לא הצלחתי לברר את
הנקודה הזו), עמד מאחורי פעולותיה, ותמך בה מבחינה צבאית.
לבסוף, אחרי מסע עקוב מדם, קרוב לשנת 2011 "טוהר" העולם
מהטרור. אבל עדיין היה צריך לוודא שתופעה זו לא תחזור על עצמה.
וכך במשך שש השנים הבאות, הרבה המדינות פירקו את צבאן, שכן
בעידן של שלום אין צורך בכלי מלחמה. בנוסף, הוחרמו כלי נשק
מארגונים רבים, בין אם הם ממשלתיים ובין אם לא. העולם התחתון
עמד בפני הכחדה במשך שנים אלה, כאשר אנשים הנושאים כלי נשק הם
כמעט בטוח עבריינים, ולכן קלים לזיהוי. במשך השנים של המלחמה
בטרור פותחו אמצעים רבים למציאת נשק, וכך סופסוף העולם קיבל את
השקט שרצה.
אבל אימפריות החלו שוב להופיע בעולם לאחר השלום. אימפריות
כלכליות, שכוחן לא נפל מאלה של העולם הקדום, ואולי אף עלה
עליו, בגלל התלות הרבה של האדם בטכנולוגיה. וכך העולם התחלק
לשלושה חלקים עיקריים: המערב, הכולל את שתי יבשות אמריקה, כל
אירופה, כל האוקיינוס האטלנטי, וחלק מהאוקיינוס השקט; המזרח,
שהונהג על ידי יפן, ושכלל את כל אסיה, אוקייניה, ושלטון על שאר
הימים; והמזרח התיכון, שהונהג על ידי ישראל, ושכלל את הארצות
הסובבות אותה, ואת אפריקה. לאחר ששלום השתרר פחות או יותר
בעולם, ממשלת ישראל יכלה לנתב יותר כספים מהבטחון לכלכלה,
למרות שהיא השאירה תקציב גדול יחסית בבטחון (ישראל אחת המדינות
היחידות שעדיין היו עם גיוס חובה), והכלכלה החלה לפרוח. מדינות
ערב הסובבות אותה החלו לבקש הסכמי שלום, בשביל להיות ביחסים
טובים עם ישראל. אט אט החלה לגדול מעצמה יהודית-ערבית במקום
אשר היה מרכז המאבק ביניהם.
וזה היה בדיוק הנושא שבעקבותיו נפרדנו... ג'ואנה הייתה אחת
מיני רבים שהגיעו לישראל בשביל ללמוד בטכניון. אבל לאחר סיום
הלימודים, ולאחר תקופה מסוימת שהיינו ביחד, היא החליטה החלטה
ששברה את ליבי - אין לה עוד מה לחפש כאן. לא זה המקום בו היא
רוצה לחיות. היא שייכת לארץ מולדתה, שם מקומה - במערב. גררנו
את הפרידה במשך שבוע, בו טיילנו בכל רחבי ארץ ישראל השלמה,
כאילו כלום לא קרה. לא דיברנו על פוליטיקה, בה שנינו התחלנו
להתעניין, או על מחקרים חדשים כלשהם, או על תוכניות לעתיד, או
בכלל על העתיד... לא דיברנו. ואז היא הלכה.

"המפקד, עשר דקות לנקודת המפגש," אמר רב-טוראי שנכנס לתא שלי
ברחפת.
נאנחתי, ונתתי לזכרונות לדעוך. ממילא לא עזרו לי לקראת העומד
לקרות. הודיתי לחייל, וזרקתי מבט אחרון מסביב. מאז שהמכוניות
התנתקו מהקרקע, העולם הפך למקום הרבה יותר קטן. אולי זהו דבר
רע, שכן איך נעריך משהו אם לא צריך להשקיע עבורו דבר, אפילו לא
זמן?
איך אני מוצא את הנושאים הכי פחות חשובים לחשוב עליהם, בזמן
שיש מלחמה שצריך לתכנן?
יותר חשוב, איך מתכננים מלחמה על הלב?
כשהרחפת הגיעה ל"נקודת המפגש", מסעדה על הכרמל, נאנחתי אנחה
אחרונה, השלתי מעלי את כל ההיסוס, ויצאתי החוצה שלם עם עצמי.
מפקד יכול להרשות לעצמו חוסר בטחון רק לבד, בחדרי חדרים. ומפקד
אכן הייתי...

לאחר שהיא עזבה לקריירה יותר קהילתית בגוש המערבי, ניסיתי
ללמוד לחיות בעולם ללא ג'ואנה. זה היה די קשה, לאחר ששבע שנים
עברו עלינו ביחד, כשהאחד משלים את השנייה, ולהיפך. כדי להיפטר
מהזכרונות, החלטתי להשקיע עצמי עוד יותר בלימודים, דוקטורט.
פרויקט הסיום שלי היה מקביל ביולוגי לפצצת הפא"מ (פעימה
אלקטרו-מגנטית), אבל תיאורטי בלבד. הפצצה שלי תשחרר פעימה
המסוגלת לשתק כל מנגנון ביולוגי בתחום נרחב ביותר. כל אדם, חיה
וצמח ישותקו, יתעלפו, כל התהליכים מופסקים לזמן קצר ביותר,
וההלם המערכתי הנוצר משתק את הגוף לזמן מה. כמו אתחול של מחשב.
בנוסף, לקחתי כמה קורסים בנושא הסטוריה צבאית, או אולי עדיף
להגיד יותר מכמה. אחרי הכול, לצבא שלנו הייתה הסטוריה מעניינת
ביותר, למרות שמאז שנת 2015 פעילותו החלה להיות סודית בעיקר,
כאשר המודיעין, השב"כ והמוסד מהווים את חוד חניתו.
לא עוד קרבות רגלים, שכן אי אפשר להוביל פלוגות כנגד מחבל בודד
בין אלפי תלמידים, או אולי מטען המתחזה לתינוק בחדר יולדות.
צבא אווירי לא היה נחוץ כמעט, שכן אף מדינה לא העזה להפר את
השלום המדיני שכבר אז החל לשרור. חיל הים הפך להיות חיל הכפוף
לקק"ל ולרשויות ירוקות דומות, מסייר בים ומחפש אחר האויב,
פסולת וכתמי שמן. למרות שישראל לעולם לא ויתרה על חוק גיוס
חובה, שהפך ליותר סמלי מאשר משמעותי, למען ההשרדות, עדיין היה
הצבא גוף בעל עוצמה.
לאחר כמה שנות לימוד הסטוריה צבאית, תוך התמקדות במצביאים
השונים של העבר, החלטתי להצטרף לצבא עצמו. אדם בודד, שעבודתו
היא אשתו. או לפחות זו הייתה התוכנית המקורית. לעולם לא חשבתי
שאוהב את הצבא. כמובן, כמו כל שאר תושבי מדינת ישראל, שירתתי
את השנה וחצי החובה, אך לא תוך פטריוטיות יתרה.
אבל אז קרה דבר מוזר - התחלתי לפקד על אנשים. ואהבתי את זה.
בגלל הידע האקדמי הנרחב שלי, ובמסגרת פרויקט חימוש מיוחד של
הצבא שהועבר לקדימות ראשית (אז עדיין לא ידעתי למה), הוצבתי
מעל קבוצת עתודאים. פתאום הייתי אחראי על עוד אנשים, הם היו
תלויים בי ובהחלטותיי. הם בטחו בי לבצע את העבודה, לבצע את
ההחלטות הנכונות...
במשך הזמן גדלו האנשים ששירתו תחתי, וכך גם האחריות שהוטלה
עלי. בשלב מסוים, כשהנהגתי מחלקות שלמות, ביקשו ממני לפתח את
עבודת הדוקטורט שלי. בתחילה לא חשבתי, פשוט צייתתי. למעשה,
שמחתי. לבסוף אוכל לבדוק את הפיתוח שלי, לראות אותו, את הדבר
שהיה שלי, שהתחיל אצלי בראש יום אחד קודר. הדבר הטוב היחיד
שיצא מהפרידה.
ולבסוף, שלושה אבטיפוסים היו מוכנים.
למחרת, הוזמנתי לאסיפה הראשונה.

כשנכנסתי למסעדה, חיכו לי פנים מוכרות וטובות בפנים. שלושת
חברי מתחילת שירותי המחודשים בצבא, כאשר כל אחד אחראי על חלק
אחר במשימה הקרבה עלינו. שלושתם קמו לכבודי כשנכנסתי.
"המפקד, חיכינו לך," אמר גיל, מהמודיעין. הוא היה אחראי על כל
ידיעותינו על האויבים, מיקום הכוחות שלהם, תוכניות התקפה,
נשקים, והכי גרוע, המנהיגים שלהם. הוא גם זה שהתווה את המסלול
שלנו לפי הידיעות.
"אנו מקווים שהנסיעה עברה עליך בשלום, המפקד." דייויד היה
התעלומה שבשלישייה. נולד במיאמי, גדל בוושינגטון, למד
באוקספורד, עלה לארץ לפני כמה שנים, התגייס, ומאז הוא ישראלי
בלב ובנפש... הוא היה האחראי על כל נושא החימוש של הכוח שלנו.
"הכוח סיים להתארגן, המפקד. אנו מוכנים לתזוזה כאשר אתה תהיה
מוכן." וזה מפיו של רן. כנראה שבאמת הכול מוכן. רן הוא טיפוס
פרפקציוניסטי, ולוקח הרבה זמן עד שהכול לשביעות רצונו. אולי
תכונה מוזרה אצל מנהיג טקטי, ללא כל ספק רן הוא הטקטיקן הטוב
ביותר שצה"ל מסוגל לספק. הוא מסוגל להריץ עשרות אפשרויות של
מערכה בראשו ולהביא לך את התוכנית הכי טובה להתקפה בזמן שאתה
מחכה שהמים ירתחו. ועם הטכנולוגיה של היום, זה לא הרבה זמן...
שוב, שאלתי את עצמי מה עשיתי בשביל שכוח מובחר כזה של אנשים
ישרת תחתיי. ושוב, כמו תמיד, התעלמתי מהשאלה והמשכתי להתנהג
כרגיל.
"בסדר, אספו את כולם. נצא תוך שעה מעכשיו. גיל, אני רוצה את
הדוח על כוחות האויב ביוון, בקרבת הגבול עם טורקיה. רן, אם היו
לך תובנות כלשהן בקשר לבעיות בתוכנית, אני צריך אותן עכשיו.
ודייויד, אני צריך את רשימת הציוד שיש לנו."
טוב, עד כמה שזה נקרא רגיל.
ה"כוח" שהוקצב למשימה שעלינו לבצע היה שישה חיילי קומנדו
וארבעתנו. עשרה איש בסך הכול. עשרה אנשים שיכריעו את הכול.
ואני פיקדתי עליו...

איך שנאתי את העולם באותו לילה... את המפקדים שלי, את הצבא, את
הלימודים, את הכול. אני מתבייש להגיד שאפילו את ג'ואנה שנאתי
באותו זמן, ספק תיעוב ספק רחמים עצמיים. אולי כך הרגיש
אינשטיין כשגילה מה עומדים לעשות עם המשוואה שפיתח. ואיך
השוויתי עצמי בכלל אליו? מי אני בכלל?
אדם עיוור, שאיבד את דרכו, את מאור חייו, ועכשיו גם את שלוות
נפשו, את השינה בלילות. מאותו לילה החלו לפקוד אותי סיוטים
שונים, בהפסקות הולכות וקטנות. בהתחלה עוד הייתי מוטרד מאוד גם
בעולם הער, אך עד מהרה למדתי לשלוט על רגשותי האלה, כפי שלמדתי
לרמות את עצמי שאני כבר לא מתגעגע אליה, ושוב הייתי מסוגל
להראות לעולם פנים מחייכות. נהייתי טוב כל כך בזה, עד שלבסוף
רימיתי גם את עצמי, והאמנתי שוב שהכול בסדר.
אבל כל ההגנות היו מתרסקות עת שהעולמות היו מתחלפים, השפוי
וההזוי. אולי הצלחתי להוציא ממני את האשמה במשך היום, בעקבות
מה שהייתי עושה לעצמי כל לילה. אולי זוהי מידת הצדק המועטה
שנשארה בעולמי, או שמא אלה רחמים...
כל זאת קרה, בגלל שמפקדיי החליטו שצריך להכניס את היערכות הצבא
להילוך גבוה. העולם החל לנוע אל עבר מלחמה כוללת, מלחמת עולם
שלישית. לא ידעתי אז, וגם עכשיו אני לא יודע, מה גרם לשבירתו
של מעטה השלום הדק שנח על עולמנו. אבל כן ידעתי, מה צה"ל
מתכוון לעשות, ואיך. מפני שתרמתי רבות לצה"ל, הו כן, ואין אף
חשש לבגידה במולדת. לכן, השתתפתי באסיפות המלחמה של הצבא, של
הפיקוד העליון. עד כמה שזה נשמע מוזר, שאחד כמוני ישתתף שם,
וכך גם הרגשתי, הכול התבהר, אולי יותר מדי, לקראת אמצע האסיפה
הזו. גיליתי את סיבת השתתפותי...
כל מפקדיי התלהבו מאוד מהנשק שפיתחתי, ומהאפשרויות הטמונות בו.
עבודת הדוקטורט שלי עמדה לשמש למטרה קצת שונה מזו שתיכננתי לה.
במקום כלי שיאפשר למנוע הרג, על ידי הימום כל לוחמי האויב, או
לחימה בהמון זועם, או כל שימוש אפשרי אחר, בכירים בצה"ל חשבו
על שימוש קצת שונה, קצת ... אפל יותר. מפני שאנו עמדנו במיעוט
צבאי גדול יחסית לשני הגושים השניים, על אף מדינות ערב שסבבו
אותנו, ושהפעם יעזרו לנו, יפן ואמריקה היו ענקיות תעשייה במשך
עשרות שנים במימדים גדולים. לכן היה צורך לאזן קצת את
המאזניים...
בפצצה שפיתחתי, אם היו מעניקים לה קצת יותר כוח, במונחי
אנרגיה, אזי לא היה נוצר הימום בלבד, שכן ישנו הבדל דק מאוד
בין עצירה רגעית של הפעילות הביולוגית הגורמת להלם, לבין עצירה
קצת יותר ארוכה. אז, הלב לא יפעם למשך פרק זמן קצר, המוח לא
יתפקד, הריאות לא ינשמו. התקף לב, מוות קליני, היחנקות. אלה
שלוש מיתות קלות למנייה שהפצצה שלי עשויה לגרום להן. וצה"ל עמד
להשתמש בזה על האויב, בנקודות מפתח, ובכך לקנות אפשרות לסיום
מהיר ביותר של המלחמה. בדיוק כמו במלחמת העולם השנייה, ארה"ב
מול יפן. איזו אירוניה, עבור אמריקה להרגיש איך הצד השני
הרגיש; ויפן, לחוות שוב את האימה. מספיקות רק שתי פצצות, אחת
לכל צד, כדי להבהיר את הכוח העומד לרשותנו. הפיקוד העליון יכול
לנסות להסביר את עצמם עד שהעולם יגווע, עדיין המשמעות נשארת
שאני אהיה אחראי למותם של מאות אלפי, אם לא מיליונים, של
חיילים ואזרחים, חפים מפשע, אנשים שכל פשעם היה להיות במקום
הלא נכון, בזמן הלא נכון. או עבור הצד הלא נכון.

זהו, היינו בדרך. שני חיילים טסו באופנועים לצידי הרחפת שהסיעה
אותנו ליעד. ניסיתי שלא לחשוב על המטען החשוב כל כך שהרחפת
הכילה. ניסיתי שלא לחשוב על התוצאות של המשימה שלנו. ניסיתי
שלא לחשוב מה אני מעדיף: שהמשימה תצליח או תיכשל? אבל יותר
מכל, ניסיתי שלא לחשוב על הדוח שקראתי בדרך לחיפה, על האויב
שנגדו נבצע את המשימה.

זה היה עוד יום חופשה טיפוסי בקהיר באמצע היערכות למלחמה.
השווקים שיווקו, הציפורים צייצו, ואני ניסיתי שלא לחשוב על
המצב שהעולם שלנו הגיע אליו. אז הודיעו לי שחופשתי נקטעה
בעקבות קליטה של תזוזת כוח אויב במרכז אירופה, הנע מזרחה. רחפת
נשלחה לאסוף אותי, וכשנכנסתי אליה, אחד החיילים מסר לי מסמך
שפירט את פרטי המשימה המתוכננת, תוואי השטח של איזור היעד, את
המיקום העדכני של כוחות האויב, ופרטים על הכוח שלהם. התחלתי
לדפדף בדוח, חצי ממני עצוב שאין עוד מנוס מהמלחמה, והחצי האחר
רוצה לדעת כמה שיותר על המבצע. אבל שם אחד הקפיץ את כולי
מהמקום בו נמצאתי היישר אל תוך הדף...

מעולם לא ידעתי מה קרה עם ג'ואנה. במקור הבטחנו זה לזו שנשמור
על קשר, ובאמת בשבועות הראשונים עוד איכשהו דיברנו אחד עם השני
דרך המכתבים. כך גם גיליתי שהיא נהייתה מעורבת מאוד בחברה
המערבית, עוזרת לאנשים, משנה דברים, מפגינה. משפיעה. אפילו דרך
המכתבים יכולתי לשמוע את ההתרגשות שאחזה בה. היא באמת הצליחה
לשנות, לעשות משהו. לאחר מכן, נודע לי דרך סטודנטים נוספים
שהגיעו לטכניון מהאיזור שבו היא התיישבה, כי היא צברה
פופולריות בעיני האנשים, וכי הרשויות החלו לשים לב אליה. אך שם
נגמר הידע שלי על קורותיה של ג'ואנה. זה גם היה הזמן בו הצלחתי
לשכנע את עצמי שלא מעניין אותי כבר מה קורה לה. עם הזמן, שכחתי
אפילו שזה עניין אותי.

...מפקדת החיל: ג'ואנה סמית'.
לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לנשום. פתאום הרגשתי שמשהו בתוכי
נקרע, גיליתי שהיה בתוכי מעין קרע, ריק, שלא הייתי מודע אפילו
לקיומו. אולי בגלל כל ערימות השקרים שזרקתי עליו בנסיון להעלים
אותו. כי האמת הייתה פשוטה ביותר - אני עדיין אוהב אותה.

הגענו לבסיס הפעולה שלנו - גבעה ירוקה מלאה בעצים, עם פלג מים
קטן לצידה. הקמנו כמה אוהלים בקרחת יער שקטה, ללא סימני אדם
לפנינו. עצרתי, והקשבתי לציפורים מצייצות. הרגשתי כל כך
שליו... לא רציתי לזוז, לא רציתי לחשוב, לא רציתי להיזכר במה
שיקרה, או במה שקרה. הטבע כל כך יפה...
לשם שינוי, אף אחד לא הטריד אותי במשך שעה שלמה. איני יודע אם
זה מכיוון שהכול הסתדר לבד, ולא היו זקוקים לי, או שמא התחשבו
בי, אולי הרגישו את מצבי. בכל מקרה, הייתי אסיר תודה על כך.
אולי בכל זאת יש שם מישהו למעלה.
לאחר שעתיים התארגנות, בהן שני חיילים שנשלחו כצופים חזרו
לדווח על ממצאיהם, יצאנו לכיוון חיל האויב, אל עבר המטרה, אל
עבר העתיד. ואני עמדתי לפגוש את העבר שלי.

איני יודע מה גרם לכך. הגענו לשם כמתוכנן, אני ודייויד הרצנו
את הבדיקות השגרתיות על הפצצה, חימשנו מעין משגר טילים בפצצה,
וחייל אחד התכונן לשגר אותה. ראיתי את חיי עוברים לנגד עיניי,
ממש כאילו עמדו להרוג אותי. חשבתי אז שזה בגלל שאני עומד להיות
אחראי למותם של עשרות אלפי חיילים, ואני מכין את עצמי למעין
מוות רגשי. לפני שהגענו, הסתכלתי על מחנה האויב. איכשהו, אולי
בעזרת הכוונה מלמעלה, הצלחתי למצוא אותה במחנה הענקי, את
ג'ואנה שלי. השנים שעברו טבעו בה את חותמן - פניה היו חרוצים
בקמטי עצב, הליכתה הייתה מעט יותר כפופה, וגם מרחוק היה ניתן
לחוש באווירה שסבבה אותה, בבגרות שהעולם הקנה לה בעזרת כאב.
נפרדתי ממנה בליבי כבר אז.
שמעתי את השיגור של הפצצה, וידעתי שמאותו רגע אין עוד דרך
חזרה. הפצצה הייתה ראש חץ של טיל מונחה שידע את מטרתו, ושיכל
להתחמק מכל נשק קרקע-אויר, או אויר-אויר. רגע לאחר מכן, שמעתי
כמה יריות שלא היו אמורות להיות. החיילים שמסביבי צעקו, וירו
על מטרות שלא ראיתי, ושלא היה אכפת לי מהן כבר. כל כך הרבה
המולה, ודבר לא השפיע עלי. הרגשתי שאני מתפקד בהילוך איטי.
ראיתי פתאום אוגדה של חיילי אויב עם מדי בריטניה מסתערים
עלינו, בעוד שאנשינו נסוגים ומנסים להגן על הבכירים, המומחים.
אני הייתי בעין הסערה, לא מושפע מדבר, לא מרגיש דבר, לא רואה
דבר, לא שומע כלום חוץ מרעש רחוק של היריות והצעקות. ואז ראיתי
אותה, מקרוב. כמוני, היא התעלמה מהסובב אותה. נראה כאילו היא
חיפשה משהו. כשמבטה נח עלי, יכולתי לראות כיצד לרגע אורו פניה,
אך מיד לאחר מכן נתמלאו בכאב חד, יותר ממה שיכלה לשאת. היא
צעקה משהו שלא יכולתי לשמוע. לא ראיתי אם קרה משהו בעקבות
הצעקה. מוזר, תחום הראייה שלי הצטמצם רק אליה. היא החלה לרוץ
אלי, ופתאום הרגשתי שמחה המנסה למלא אותי, אך לא מצליחה. כבר
הייתי אטום מדי לרגשות כאלה.
נזכרתי פתאום בפעם, בה הלכנו שנינו למסעדה כפרית בגולן, באמצע
התואר הראשון. זו הייתה החופשה הראשונה שהיינו בה ביחד מחוץ
לחיפה, ורציתי להראות לה את יופייה של הארץ שלי. זה היה לאחר
יום של טיולים בגולן המזרחי, בקרבת שמורת הכינרת. כמה נהנינו
אז... אותו יום היווה עבורי מקור כוח בשנה הקרובה של הלימודים,
שעזר לשרוד את כל העומס, את הקושי הכספי לעתים, את הריבים
הקטנים שהיו בינינו ושכל כך שנאתי. הדובדבן שבקצפת היה הארוחה
שבאותה מסעדה, או אולי עלי לומר התות שבקצפת. זו הייתה מסעדה
ברוח המאה ה-20, עם אוכל של הזמן ההוא, ועם כמה מטעמים יוצאים
דופן. ג'ואנה כל כך אהבה את התותים עם קצפת שהוגשו שם... זו
הייתה הפעם הראשונה שהיא אכלה משהו כזה... מאז כל שבוע כמעט
קניתי לה תותים, הכול בשביל שתהיה שמחה כל כך... עזר לי מאוד
לפתור את הריבים שהיו מאז גם.
היה קשה לחזור להווה. הוא פחות ופחות קסם לי, הרגשתי פחות
מחויב לחזור אליו... כאילו העוגן שהחזיק אותי בטוח נקרע לאט
לאט. ראיתי מסביבי אנשים, ואני שכבתי על האדמה. לא זכרתי
שנפלתי. התחיל להיות לי כל כך קר... והיה חשוך בחוץ, למרות שמש
הצהריים. לפחות ג'ואנה הייתה לידי... היא לא תיפגע מהיצירה
שלי, מהגאווה שלי, שסולפה כל כך לצורך השלום שיושג על ידי הרג.
נזכרתי במילים של שיר שנוגן באותה מסעדה... על פי השם שלה,
נדמה לי. שרתי את אחת השורות ממנו, שפתאום הרגשתי הזדהות מלאה
עימה...
"תותים... תותים..." השתעלתי. זה כאב... הכאב בא עם השיעול,
וראיתי שאני משתעל דם. התחלתי לפחד.
"...בואי נקנה רק... תותים..." מצאתי את עיניה של ג'ואנה.
פתאום כל המרחק שנוצר במשך השנים וההחלטות הנפרדות ששנינו
לקחנו נעלם, וזו הייתה אותה ג'ואנה שלי. עיניה נצצו, מדמעות.
התחלתי להרגיש חלש.
"ולא... עוד מכו...נות... של..." איבדתי את העולם פיסה אחר
פיסה. בקושי ראיתי משהו, חוץ מעיניה של ג'ואנה. כל כך הרבה הלך
לאיבוד, ובשביל מה? הרגשתי שאני מתחיל להתרומם... עוזב את
העולם האכזר הזה...
"...מלחמה..."