יש לי רעיון אדיר צעק השכן ממול לאחר צפייה ממושכת בחלון ביתו.
כל המבטים הופנו אליו באותו הרגע אך הוא המשיך בצעקותיו שהפכו
רמות יותר ויותר ללא הבחנה כלל בסובבים אותו ולמרות הכל הרגיש
כנואם גדול השולף דבריו ללא הכנה מוקדמת וסוחף אחריו את
ההמונים.
הוא החל במן דברים אשר נדמו כחסרי ערך והבנה בסיסית לקהל שנאגר
סביבו עד לרגע בו ביקש בתקיפות כי איש או אישה מן הנוכחים
יכוהו בעורפו או בכף רגלו וכך יגאלוהו מיסוריו. הוא החל מסביר
כי גילה את הדרך בה יוכל הוא וכל אחר להימנע מהצבר רע, מטעם מר
ומסחרור שאין לו פתרון, ובו ברגע נוצרה שתיקה ורק הדי קולו
נשמעו למרחקים כמטיף המהפנט ונוגע לנדבכי ליבם של ההמונים.
הוא החל מדבר על הקיא הנפשי, הקיא המנטלי, על היום בו יוכלו
הכל לחוש בהקלה- וזאת כמובן, במידת הצורך, שתקבע על-ידי המערכת
הפיזיולוגית של גופם.
למרות הדממה שנותרה, הוא תהה האם נוצרה היא עקב הטירוף או
הבידור שבו, שמיימיהם לא ראו או שמא ראו הם באור האמת וההבנה
שנמצאת לא אחר מעברו של אחד. באותו הרגע, הבחין הוא, כי הצליח
ליצור בידוד מן הכלל ובו בזמן להיות חלק בלתי נפרד המאזין
לדבריו של המטיף. הדבר הפחידו ויצר אצלו את האינסטינקט
הפסוידו-מוזר של התכנסות תוך כדי היותו משים פעמיו לכיוון
המבצר הגבוה בו יוכל לשבת לבד, להזדהות עם המבנה הבודד, הזנוח
ולהתרגל לעניין המשחק הפנימי שלפי כלליו מותר מדי פעם להציץ
מעבר לחורים שנוצרו במהלך השנים באם צברת יותר מעשרים חוויות
זהות למוצר, אם הנוף ממנו מקימך לצורך הרגעת כאבי הראש בלבד
ורק אם מעולם לא הצלחת לממש רעיון כה דגול של הוצאת קיא פנימי
בכל מקום שהוא ביקום.