[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני כותב לך את המכתב הזה כי הגיע הרגע בו צריך לחשוף את
הפרטים הקטנים והסודיים. די, נמאס לי לשמור את הכל בבטן - לתת
לכל הכאב המצטבר הזה לגדול ולהפוך לאבן גדולה, אשר מתגלגלת
בתוך הקיבה. והאבן נטרקת מפינה לפינה, מכאיבה - חודרת לתוך
הנשמה ומנפצת אותה לזכוכיות קטנות שחותכות את הגוף, נותנות
לורידים לדמם על האדמה.
אני שוכב קפוא על המיטה, מבטי שקוע בנקודה שחורה בתקרה, מין
סדק כזה שנוצר פתאום. אני חושב, מנסה להבין מה הן המילים
הנכונות כדי שתוכל לחוש את מה שאני מרגיש עמוק בבטן. והנה
פתאום עכביש קטן קורה לו קור מעל הסדק, הוא מסתכל עלי לרגע.
מבטו פוגש במבטי, עיניו משתקפות בשלי ומיד הוא נעלם כאילו לא
היה.
זוכר איך נפגשנו בפעם הראשונה? זה היה כאילו לקוח מתוך חלום
הזוי או סצנה מתוך סרט אהבה. אני יודע שעכשיו זה ישמע כמו איזה
רומן קיטשי, אבל אתה בעצמך היית שם. חזק ומבורך חיוכים, כאילו
חיכית שם במיוחד בשבילי, לאותו רגע מביך בו ניגשת אלי.

רצתי בטיילת בחיפה, כהרגלי במדי יום, השליתי את עצמי שאני באמת
נכנס לכושר. הדבר היחיד שבאמת עבד במהלך הריצה היה המח הנסער
ממחשבות. עברתי קרוב לסלעים עליהם נשברו הגלים, בכל פעם שמעתי
את המים נשברים אל החוף, זועקים את צעקותיהם, שוברים את דממת
הים. לפעמים הם נגעו בי טיפין טיפין, ניסו להגיע אלי, לחדור
אלי. הם ראו את אשר עלול להתרחש.
חלפתי את הקשתות הלבנות, שם ישבו בחור ובחורה, שותקים. הוא
החזיק את ידיה והיא הביטה בו בהערצה, רגע מושלם לנשיקה בין
השניים. והנה הגעתי קרוב אל הדשא ומרוב סערת רגשות לא הבחנתי
באבן שניצבה בדרכי. נתקלתי בה ופגשתי מהר מאוד ברצפה. השתטחתי
על הבלטות, פני משתפשפות באדמה שמתחת לגופי השרוע.
אתה היית שם, ניצב איתן מעלי, מושיט לי יד חזקה בכדי למשות
אותי מהרצפה, להחזיר אותי לרגליים. והחיוך שלך. הוא היה מוכר
לי. המבוכה השתלטה על גופי, הרגשתי מושפל. אבל החיוך שלך - הוא
ריכך את המכה, הפסיק את הכאב, העלים את המבוכה.
באמת שלא ידעתי, אבל אתה קלטת כבר מהמבט הראשון. הבחנת שאני
מדמם מהרגל ועזרת לי להגיע לספסל לשבת. באמת שלא ידעתי, אבל
אתה הבנת, הכרת את מסתרי ליבי.

עכשיו ברדיו מתנגן לו שיר של זוהר. איך הוא קלע בול למצבי
הנפשי: "ים של דמעות בשתי עיני..." הן זולגות וקופאות על הלחי,
פוצעות לי את הפנים והופכות אותי למצורע. "...השעון שעל הקיר-
ליבו נדם..." רק ליבי בועט  בי, לוחץ את חזי החוצה,  מנסה
לפרוץ ולצעוק, לשבור את השתיקה הזאת, להגיד את התודה לה היית
כל כך זקוק. המילים דוהות, מתאדות כמו ענן עשן אל השמיים ושם
נשארות, רחוק מהפה, רחוק ממך.
וכשאני רץ ועובר ליד אותו הספסל אני נזכר בחיוך שובה הלב שלך,
אבל אתה כבר לא שם. הנה זוג זקנים יושב קרוב אל הגלים, מביטים
בשקיעה האדומה, שומרים על השמש שלא תטבע בתוך הים הסוער
ושומרים אחד על השני כבר 50 שנים. הוא מחבק אותה קרוב לגופו,
והיא מניחה את שערה המבלין על כתפו הדואגת. קצת אחריהם יושבת
לה אמא צעירה, מנדנדת את עגלתה תינוק. היא עושה לו פרצופים
וצחוקו מהדהד, חזק יותר מרעש שצף הגלים. אני מביט לאחור, אולי
בכל זאת החלטת לחזור לספסל ממנו צפית בי כל יום, מנסה לכשף
אותי בעזרת החיוך. שוב נעלמת.
אתה כועס עלי, ובצדק. אבל אתה צריך להבין שאני מבולבל. תוהו
ובוהו החליטו לבוא ולבקר בתוכי. אנדרלמוסיה נוצרה בתוך ראשי.
ואמא? מה עובר לאמא בראש?! אתה יודע איך היא הרגישה כשסיפרתי
לה על הפגישה המוזרה הזאת איתך?! אמא יצאה מכליה, היא בכתה בלי
סוף. אני זוכר שהיא הסתגרה בחדר ונעלה את עצמה. היא לא הייתה
מוכנה לדבר עם אף אחד, לא הסכימה שאני אכנס לחבק אותה, ללחוש
לה באוזן שהכל יהיה בסדר, ששום דבר לא השתנה. אתה מבין, אני
נשארתי אני. עכשיו אמא מרגישה קצת יותר טוב, היא עיכלה את
החדשות שסיפרתי לה, למרות שהיא עדין מתקשה להבין.
היום כשרצתי ראיתי קבוצת ילדים משחקת על הדשא בכדורגל. כמה
הורים יושבים עם המנגל בצד וצוחקים מהתמימות שמתרוצצת על הדשא
הירוק. לידם היה אבא אחד שהעיף עפיפון גבוה לשמייים עם בנו בן
ה-5. כשאני חושב על זה, כמעט כל החיים שלי הייתי לבד, מנסה
להתמודד עם המציאות הקשה בזכות עצמי. אמא לא תמיד הייתה שם כדי
לעזור לי- היא הייתה צריכה לעבוד. ואבא? גם אני שואל איפה הוא
היה. בכל ילדותי לא היה לי מי שיושיב אותי על הברכיים שלו
ויספר לי סיפור, או שיתן לי נשיקה רגע לפני השינה, אחרי שהוא
מכסה אותי בשמיכה המחממת. אבל אני לא חושב שאני צריך לספר לך
את זה.
זוכר איך נפגשנו בפעם הראשונה? כמה בכיתי, תינוק שכמותי...

ואולי בעצם הכל היה תעתוע. אולי מרוב מחשבות הדמיון שיחק
משחקים חולניים בכדי לנסות לשגע אותי. הגורל רצה לשים אותי
בכתונת משוגעים ולזרוק אותי לתוך בור עמוק עמוק, שם אף אחד לא
ימצא אותי. אף אחד לא יזכור אותי עוד. והכתונת מכוסה פסים
צבעוניים ואני רואה אצבעות רבות מושטות לעברי וצחוק הגורל
הנישא עד שמיים. לא, אני לא אצליח לשכנע את עצמי. זה היה
אמיתי. אתה היית בשר ודם, משהו מוחשי שקם לעזור לי לצלוע לעבר
הספסל ההוא. ואיפה הוא עכשיו? איפה אתה עכשיו? למה תמיד ברגעים
הקריטיים בהם אני הכי זקוק לך אתה נעלם לי. אתה מסרב לעזוב לי
את הראש ובכל זאת לא מוכן להיכנס לחיי לצמיתות.
מעניין על מה אתה חושב עכשיו. גם אתה מסתכל על הכוכב הנוצץ
היחיד שבשמיים או שאתה חזרת לחיים האחרים שלך?
הכתם הזה הוא הדמעה שנפלה על הדף. השיר הזה מרגש אותי, הוא מכה
בי חזק כל פעם שאני שומע אותו מתנגן. אמא תמיד מכבה את הרדיו.
היא כבר מכירה את הצליל הראשון של השיר הזה, זוכרת את המילים:
"ארוכים הלילות מיום שעזבת
האביב כמו הסתיו כל כך אפור
ובלב זיכרונות מן הסתם כבר שכחת
ותפילה, תפילה כנה שתחזור..."
אני כבר לא רוצה שתחזור. היו לך אינספור הזדמנויות לחזור.
פספסת אותן. החטאת את המטרה. זרקת את החץ שלך לעולם אחר, רחוק
ממרכז הענינים. וניסית שוב ושוב, ותמיד פגעת, אבל לא בעיגול
הקטן, אלא בנפש הקטנה. העולם- לא כולו סובב סביבך, אני בספק אם
יש לך בכלל משהו בחיים, הרי כל דבר שאתה מתקרב אליו אתה הורס
אותו. אז טיפלת בי כשנפלתי, באמת תודה, אבל אתה לא חושב שזה
היה כבר מאוחר מדי. אני לא אחכה לך כל החיים שתחזור, אני לא
אשב עם ספר תורה ואתפלל לאלוהים הגדול שבשמיים שיחזיר אלי
אותך. אני גם לא יעלה ברגל לעיר הבירה הקדושה כדי לתקוע פתק עם
משאלה בתוך חומה מלאה בפתקים עם בקשות, שבוודאי לא יתגשמו. אל
תעשה לי טובות, זה בזבוז זמן.
אני כל כך שונא אותך ברגע זה. אני לא יכול להמשיך לכתוב...

(בוקר.)
תפסיק, תפסיק לחדור לי לחלומות, לחייך את החיוך המרגיע הזה
שלך, ההוא שאומר שהכל יהיה בסדר. שום דבר לא יהיה בסדר. תפסיק
לחדור לי למחשבות, מעופף לך בתוך המח שלי מפינה לפינה כמו איזו
רוח רפאים, מחפש מקום שבו תוכל להישאר ולצפות. ולמען השם,
תפסיק לשבת לך בכל מיני מקומות חשוכים ולצפות בי. פשוט תפסיק!
אני עצבני. הכעס שלך בכלל לא מוצדק. לא אמרתי לך תודה. נראה לך
שהמילה החשובה הזאת מגיעה לך? אתה ראוי לשמוע מילים טהורות,
אדם קר וחסר מצפון שכמוך?! מילה אחת שמעת ממני וגם היא עצמה
הייתה מיותרת בכל מה שקשור אליך. אני עכשיו מצטער שבכלל אמרתי
לך אותה.
אתה, שהושבת אותי על הספסל לאחר שנמרחתי על הרצפה ומצד שני זה
אותו אתה שלפני 15 שנים נעלם כאילו מעולם לא היה קיים. אתה,
שכתב לי מכתבים פעם בכמה זמן למרות שידעת כמה זה כואב לקבל
אותם, ובכל זאת אתה שלא חינכת אותי, שלא טיפלת בי.
אל תכתוב לי מכתבים, אל תשלח לי כסף ליום הולדת כי גם ככה אני
לא רוצה בו (לפחות הוא שימש למשהו טהור כמו עזרה לנזקקים.) אל
תנסה לעזור לי כשאני נופל על הרצפה ומדמם כי אני כבר נפלתי
מספיק והצלחתי לקום גם ללא העזרה שלך. לעולם אל תחשוב שאם
אמרתי את המילה הזאת אני באמת מתכוון אליה. כי אתה לא, לעולם
לא היית לי...  אבא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אפשר לקבל את
הסלוגנים שלי
לאימייל?







יגאל עמיר חוסך
בנייר, ובדיו,
ואם אתם כבר
שואלים אז גם
במילים, אבל לא
תמיד לפעמים אני
יכול לזין את
המוח שעות, אבל
עכשיו יש כיבוי
אורות אז...
רגע חתמתי כבר?
לא משנה.
לילה טוב.
:-)


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/4/04 21:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טל בלייכר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה