יריית פתיחה
למרות המיקום המוזר, האופניים, הקסדות והחום הנוראי הפגישה
התעקשה לקיים את הכללים שלה כאילו הייתה באיזה לאונג' תל-אביבי
נוצץ.
תחילה אותן שאלות בנאליות שמנסות לתת את האינפורמציה הכי חשובה
אבל בעצם לא אומרות כלום: גיל, מקום מגורים, עבר צבאי, השכלה
אקדמית, עבודה נוכחית. כל הפרטים שצריכים לעניין את הפקיד
בביטוח לאומי אבל לא צריכים להפריע לאהבת אמת.
עשר הדקות הבאות הוקדשו לבילוי הישראלי האולטימטיבי. שש דרגות
של הפרדה. או בשמו האחר: "את מי את מכירה שאולי אני מכיר" בו
את מדברת על אנשים שלא שמעת מהם מאז התיכון, משמע היו חבריך
הקרובים ביותר. כמובן שהמסקנה של כל זה היא מסירת ד"ש שרק
לעיתים רחוקות מאוד, מגיע ליעדו. אם היינו משקיעים את כל הזמן
והאנרגיה שאנחנו משקיעים במשחק הדבילי הזה, בדברים יותר
פרודוקטיביים בטח היה כאן כבר מזמן שלום.
לאחר מכן הייתה שתיקה, לא בגלל שהמלצרית הפריעה עם האוכל, אלא
בגלל שאני לא התמדתי ללכת לשעורי הספינינג שלי כך שכל גבעונת
קטנטנה גרמה לי להתנשפות מסיבית. זה היווה הפסקה טקטית בה
שקלתי את האסטרטגיה להמשך: מאיפה כדאי לתקוף, מה נראה כנקודת
תורפה, ואיזה מידת הגנה אני צריכה אם בכלל. כל התנאים בהם
צריכים להתחשב בשביל כיבוש מוצלח.
הוא דווקא היה חמוד.
ממה שהצלחתי לראות הוא נראה בסדר, אפילו בסדר פלוס, במיוחד
הישבן שתפס את רוב שדה הראיה שלי, סיבולת לב-ריאה לא רעה, לא
התנשף כמעט. בכלל, האופניים האלה זה ענין לא קל כמו שזה נראה.
להצליח לרכב איתי עליהם במשך כבר חצי שעה רצופה, זה הישג לא
קטן. במיוחד שאני מחוסרת כל יכולת קורדינציה. זה בטח טומן
בתוכו המון הרמוניה בזוגיות.
נטולת סלט עלי ביבי להתעסק בו, נאלצתי לעשות משהו שכבר הרבה
זמן לא עשיתי בדייט ראשון, לפתח שיחה. דיברנו קצת על ספרים
וסרטים וגיליתי שיש לו דווקא טעם לא רע בכלל. אפילו מאוד דומה
לשלי. במיוחד מפתיע למצוא בחור שהספר האחרון שהוא קרא לא היה
לבגרות בספרות. אלה נעשים נדירים יותר ויותר.
העניינים החלו להיראות יותר ויותר מבטיחים, אפילו הפסקתי
להתנשף קצת, מה שמוכיח שכשאתה בדרך הנכונה הכול הולך טוב.
ככל שהשיחה נמשכה נדמה היה שזו ממש התאמה מושלמת. זיווג
משמיים. הוא נשמע בחור מקסים: גילינו הרבה תחומי עניין
משותפים, הוא לא היה תקוע על חברה לשעבר, ובכלל לא נשמע כמו
פסיכופת מכל סוג, והכי חשוב הוא לא דיבר הרבה על עצמו, הוא
הקשיב לי והתעניין בי ורצה לשמוע גם את מה שיש לי להגיד.
הייתכן שמצאתי גבר פנוי ונורמאלי?
אני בדרך כלל לא כזו, אני כל כך רחוקה מלהיות כזו, אני בדרך
כלל בזה לכאלו. אבל, יכולתי לראות אותנו יחד בבית גדול עם
שלושה ילדים (שתי בנות ובן) וכלבה, וכולם מאושרים ומחייכים,
בתמונת פולארויד שתלויה לאימא שלי על המקרר.
זה היה שיא הפגישה , אבל הייתה עוד עליה גדולה לפנינו, עלייה
מאוד גדולה. כזו שאפשר לראות בסופה, את קו הסיום. אבל ההר
שהיינו צריכים לעבור, לא נראה כמשהו ששרירי הרגליים שלי היו
יכולים לשאת.
"אני לא יכולה", הכרזתי. אבל הוא התעקש. מלמל משהו על שזה לא
נורא כמו שזה נראה, שאפשר לעבור את זה אבל ששנינו צריכים
להתאמץ. אני רציתי להסביר לו שאני כבר מאוד מתאמצת, שזה לא כל
כך קל לי כמו שזה קל לו. אבל איך שהוא לא הצלחתי להביע את
מחשבותיי ביותר מאשר התנשפויות נמרצות.
אני יכולה לומר בוודאות שזה היה המאמץ הפיזי הגדול ביותר
שעשיתי בחיי (והיו לי תקופות בהם התמדתי ללכת לשעורי הספינינג
שלי), יתכן והייתי מצליחה להתמודד עם השיפוע אם הוא לא היה
מדווש כל כך מהר. התחננתי ממנו שיאט קצת אבל הוא אמר משהו על
ספרינט, מאמץ אחרון, לעשות זמן יפה ושצריך לתת את כל מה שנשאר.
ופתאום היה לי פלאש בק.
הייתי בת 10 אולי אפילו 9 בתחרות שחייה. אני הייתי צריכה לשחות
400 מטר חתירה: שש עשרה בריכות רצוף של הסגנון השנוא עלי.
לסידור המקצים בשחייה מקדישים מחשבה מראש, אלו בעלי השיאים
האישיים הכי מהירים מקבלים לשחות ראשונים ובעל השיא המהיר
ביותר בכל מקצה שוחה במסלול האמצעי. אני כמו בכל תחרות שחיתי
במקצה האחרון בצד.
כשהייתי על המקפצה עוד הספקתי להגניב מבט הצידה לשולי הבריכה,
היכן שאבא שלי עמד, ועוד הספקתי לראות את הפנים שלו: מלאות
גאווה. זה היה מקצה מאוד ארוך אבל אני עוד זוכרת את הסוף, אני
זוכרת אותו טוב מאוד.
התחלתי את הבריכה הארבע עשרה שלי כשכבר כל הבנות היו מאוד
קרובות לקיר הנגדי ובערך באמצע הבריכה הן כבר סיימו את כל השש
עשרה, רק אני הייתי צריכה לסיים את הבריכה הזו ואחר כך להמשיך
לשחות עוד שתי בריכות לבד, כשכל הקהל, צופה בתבוסתי. לא יכלתי
לעמוד בהשפלה הזו, לא היה אכפת לי שלא תהיה לי תוצאה לרשום
בדף, שלא יהיה לי מיקום בליגה, שכל המאמץ היה לריק. רק רציתי
שזה יגמר כבר. כשנגעתי בקיר לא יצאתי לעוד שתי בריכות.
חיפשתי את אבא שלי, בשולי הבריכה, הצטערתי שמצאתי אותו, את
האכזבה בפנים שלו אני לא אוכל לשכוח לעולם. זו הייתה התחרות
האחרונה שהוא בא אליה.
"בבקשה תפסיק", ביקשתי במעט האנרגיה שעוד הייתה לי, הרגליים
שלי לא יכלו להמשיך להסתובב בקצב שהוא הכתיב. הוא הסיט את
ראשו חצי סיבוב לאחור, ציפיתי לקבל איזו מילת עידוד, חצי חיוך,
או סתם התנשפות מלאת אמפתיה אבל במקום הוא רק הביט בי, באותו
מבט מאוכזב. השרירים שלי צרבו ממאמץ, הריאות שלי כאבו
מההתנשפויות הבלתי נפסקות וראשי הסתחרר מהחום. אבל אני לא
ויתרתי, המשכתי לדווש ולדווש הדחקתי הכל לאחורי המוח, נתתי את
כל מה שהיה לי, עד קצה גבול היכולת וקצת אחרי. קו הסיום כבר לא
נראה כל כך רחוק.
הוא היה ממש בהישג יד כשפתאום הכל מסביבי השחיר.
קמתי בבית חולים. אני לא יודעת אם בסוף הצלחנו לחצות את קו
הסיום או לא, אבל אני יודעת שכשפקחתי עיניים הוא לא היה לידי.
אולי הוא נבהל, הרגיש אשם על כך שהוא דחף אותי עד שהגוף שלי
הרים ידיים, אולי הוא כעס עלי שעליתי לו בגביע, ואולי הוא
פשוט לא היה מעוניין בי מלכתחילה.
התחלתי לבכות.
לא בגלל שהתאכזבתי מההפסד בתחרות. לא בגלל שהרגשתי שאיבדתי את
אביר חלומותיי, לנטוש את הבחורה זה לא חלק מקוד האבירות. זה
אפילו לא היה בגלל הצורך שלי לגרום לאבי להיות גאה בי, התגברתי
על זה מזמן. אני גאה בעצמי מספיק, לא צריכה אישור של איזה רוכב
אופניים.
זה פשוט היה החדר הזה בבית החולים, עם הכיסא הריק ליד המיטה
שלי, שגרם לי להרגיש לבד כפי שלא הרגשתי מעולם.
[נכתב במסגרת הסדנה ה42]
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.