זהו סיפור בהמשכים, ולכן כדי להבין על מה אני מדברת פה עדיף
לקרוא את חלקים 1-3 קודם. או שתקראו את זה קודם ותעשו מזה
תרגיל של 'בוא ננחש מה קרה בפרקים הקודמים', החלטה שלך

השקיעה. היא תמיד הורגת אותה. ממקום גבוה בשמים,
לשומקום.לתהום, לחוסר כל, חוסר קיום.
זה לא כמו השמש שנמצאת בשמים בשיא תפארתה ויורדת באלגנטיות אל
האופק עם הבטחה שתחזור בבוקר, זה כמו מעבר בין עולמות. מחום,
לאפור. מסתם מהול במים ומחומם על כפית לסתם שנגרר במשך
שעות בלי כלום חוץ מהסתמיות של עצמו.
והיא שוקעת. והיא לא מראה את זה. משחקת אותה כמו שהיא תמיד
ידעה. צוחקת, בוכה אוהבת וכועסת. חיה חיים של קליפה שבפנים כל
מה שיש לה זה בור שצועק למילוי. וריד שצועק לזרימה.
ושלא כמו אז, הסתם הוא תמידי, והוא שם, והוא צועק בדממה שלו
והוא חודר אליה ויוצא אחרי שהוא גומר. משאיר שפיך של געגועים.
והיא נזכרת איך הסתם היה מפמפם דרכה, מחורר אותה, משאיר אותה
סתמית, אבל מרוצה.
'זה כמו סיינפלד' היא כותבת, מנסה למצוא הגיון באנלוגיות
לסדרות טלוויזיה שהיא אף פעם לא אהבה 'סיימתי את זה בשיא. לא
נתתי לעצמי להתגלגל למטה, לאבד רייטינג, לשנוא את ההומור
המעוות שלי'
היא יושבת בדירה שלה, שמלאה בכלום חוץ מסתם, מזרון כמה כריות
וקופסא עם סתם כמה דברים שהיא אספה במשך חייה.
יושבת על המזרון האפור שלה, עם הגב לקיר המתקלף. לובשת בגדים
חסרי צבע וכותבת על סתם נייר לבן עם עט שחור. השער שלה פזור
והיד שלא כותבת חוזרת בטיקים לא רצוניים בין המאפרה לבין קצוות
השער שקופצת חזרה לעיניים שלה כל הזמן.
'אני לא יודעת למה אני פה. לא, זה לא נשמע נכון. אני לא מחפשת
את משמעות החיים, כי אני כבר יודעת מה היא. אני מחפשת תשובה.
בירה? אולי בריזר אבטיח? או מלון? ג'וינט או באנג? חשיש או
גראס? לקנות וינסטון לייט? או שאין לי מספיק כסף? אולי נובלס?
ללכת לאוניברסיטה? לחגוג?  מסיבות? צחוקים ובלגן? ויאללה,
ויאללה ויאללה בלגן? למצוא עבודה? להתאהב? אולי לכנס
להריון?-'
המחשבה פגעה בה. ילדה קטנה, שאותה תוכל לחנך ולאהוב, לגדל.
להגן עליה מכל הרוע בעולם, בית דו קומתי, לבן עם עיצוב פנים
פשוט, לשים אותה בגן, לשים אותה בבית ספר. להעביר אותה את
הבגרויות, לתת לה להתאהב. לראות אותה עוזבת את הבית, מוצאת
עבודה ומשתקמת לתוך בית סמי-בורגני עם בחור ונכנסת להריון
ומתכננת איך היא מכניסה את הבת שלה לתוך מערכת החינוך והביות
של המדינה.

היא שוב בבית הזה. הוא כל כך דומה לתיכון שלה, הפינה עם מכונות
האוכל והשתייה. אבל עכשיו הכול חשוך... והיא הולכת. היא יודעת
שיש אנשים מסביבה, אבל לא רואה אותם. פתאום צל ענק נפרס
מאחוריה ויצור מכונף בלי פנים מתקרב אליה מאחור, מותיר שובל
אפור מאחוריו. היא בורחת. מדרגות למטה, לפנות ימינה, להמשיך
במסדרון. אנשים צועקים מסביבה, אבל לא אכפת לה, היא ממשיכה
לרוץ... בורחת מהיצורים האלו. היא פונה שמאלה לתוך חדר גדול
ומואר. במעגל מסביב לאח בוערת, על כסאות אדומים ומלכותיים היא
רואה את בני כיתתה, יושבים. חלקם מעשנים סיגרים, חלקם שותים
ברנדי. יושבים ומחכים. -למה אתם לא בורחים? היא שואלת אותם.
-אנחנו לא רוצים לברוח. אנחנו נשב פה ונחכה. הרי בסוף הם יגיעו
אל כולנו. בואי, שבי איתנו.
היא רואה כסא ריק. הוא לא שמור לה, הוא סתם ריק, מחכה שיבוא
מישהו וימלא אותו, יחמם אותו בבדידותו. משמאלה היא רואה דלתות
הזזה מזכוכית, שפונות אל מרפסת. היא הולכת לעברן ופותחת דלת.
השמש זורחת במלוא תפארתה והיא נושמת את האוויר שזוחל לה מתחת
לעור בפסים כחולים דקים.
היא פונה אל בני כיתתה- בואו- יש פה יציאה. מכאן אפשר לברוח.
-לא, אנחנו נחכה.
היא פונה ויוצאת, לא באמת אכפת לה מהם.
בריצה מהירה היא מגיעה אל הכביש הראשי ופונה אחורה. היא רואה
את הבית הגדול הזה, שורץ ביצורים המכונפים שרודפים אחרי כל
יושביו. עפים פנימה והחוצה מחלונות ודלתות. הורגים כל אחד שהם
נתקלים בו. וצרחות של אנשים, בורחים וצורחים. מנסים לחיות אבל
סתם מתים.

היא מתעוררת כשתום נכנס. הוא לימד אותה שלא צריך לנעול את
הדלת. אם מישהו נכנס זה דרך כלל סתם כדי לבקש שאכטה, ואם זאת
המשטרה המנעול גם ככה לא יעזור.
-מה את עושה? הוא שואל.
-סתם, כלום.


הערת הכותבת- הייתי חייבת לציין שאולי שאר הסיפור מבוסס
בצורה מאוד רופפת על המציאות, את החלום באמת חלמתי, ורק
כשכתבתי את הסיפור הבנתי את האנלוגיה שהתת מודע שלי עשה לגמרי
לבד.-סוף הערת הכותבת