יוסי אמר לנו שהוא צריך לרכב לאוזבקיסטן על הסוס שלו.
הוא היה קצת מעורפל בקשר לפרטים, אבל הנחנו לו, כל אחד והשדים
שלו.
הוא יצא בוקר אחד בלי להגיד שלום.
הוא רכב על סוס שחור, הוא לבש שחורים.
הוא נראה כמו משיח שקר, כמו אחד מארבעת רוכבי האפוקליפסה, הוא
נראה אבוד.
הוא רכב ימים רבים, בארצות שונות.
הוא היה מבודד במשך הרבה מאוד זמן חושב, מנסה למצוא משמעות.
כנראה שזה עבד, כי כעבור כמה שנים, עדיין בדרך לאוזבקיסטן הוא
כבר לא נראה אבוד.
הוא נראה כמו משיח , כמו בן האלוהים על הארץ, הוא נראה כמישהו
בעל משימה רוחנית עליונה.
במסעו לאוזבקיסטן הוא עבר בכפרים שכוחי אל, מקומות בהם הרעב
שולט, הפחד נמצא בכל מקום והייאוש הוא החבר הטוב ביותר של
האדם.
כשהוא יצא מהכפרים האלו האנשים היו שונים לגמרי.
פניהם בהקו, עיניהם היו נשואות השמיימה, הם החלו לפתח רעיונות
חדשים, להתקדם, הם בנו טרסות כשהיה צורך, גידלו גידולים, פיתחו
מסחר. התעשרו רוחנית.
הייתה להם תקווה.
יוסי עשה זאת במשך שנים רבות, הביא תקווה לעולם ושמועות נלחשו
על נביא שהולך על הארץ, אך יוסי ידע שמשהו חסר שמשהו לא שלם,
לא נכון.
תקווה הייתה חלק מהעניין אך לא הכל.
ולכן רכב למדבר, להתנקז, להתנקות.
הוא רכב ימים רבים, מזיע וצמא. סוסו עייף כמעט עד לאפיסת
כוחות.
ואז כשכמעט אמר נואש, הוא ראה את נווה המדבר.
הוא הלך אליו מתקרב לאט לאט כאילו פחד שאם ילך מהר יבריח את
המראה.
כאשר נכנס לנווה המדבר, נעצר בהפתעה.
המדבר כבר לא נראה, עצים ואגמים, פרות הדר, שיחים וצמחיה היו
הדברים שסבבו אותו.
הוא הביט למעלה, השמיים היו סגולים ולפתע הבחין שהצמחייה לא
הייתה טבעית כפי שנראתה בתחילה.
היו שם פירות כחולים, ורודים, ירוקים, חומים.
הצמחייה  הייתה מוזרה עוד יותר, פרחים בגוונים שונים,  עלים על
עץ אחד כל אחד בצבע שונה.
יוסי ירד מסוסו וזה הלך לאגם הקרוב לשתות.
יוסי התהלך מוכה תדהמה, הוא ידע שזה המקום אשר חיפש, פה ימצא
את הדבר שחסר לו, מה שזה לא יהיה.
הוא הלך עמוק יותר ויותר למרכז נווה המדבר.
ושם זה היה.
עצום בגודלו, ענק , מרהיב, מדהים ומפחיד.
רוחב גזעו היה מספר קילומטרים, צמרתו הצלה שטח של עשרות
קילומטרים.
הוא נכנס אל תוך הצל, שלווה עטפה אותו, מרגיעה ומלטפת.
הוא ידע שהעץ הוא התשובה, העץ הוא הפתרון, העץ הוא השאלה אבל
איך ומה, מה הוא צריך לעשות, מה תפקידו , למה הוא הגיע לכאן?
השאלות ניקרו בתת המודע של מוחו, אבל לא הגיעו להכרה מלאה, העץ
הרגיע, ליטף והבטיח.
אחרי מספר שעות הליכה, בהן הלך יוסי בלי להיות מודע לעייפותו
הרבה, לצימאון או לרעב הגיע יוסי אל הגזע.
הוא קירב ידו אל הגזע, כמעט נוגע, יודע שהנגיעה הזאת תשנה את
חייו לנצח, יודע שאין דבר יותר נכון מאשר לגעת בעץ ובכל זאת
מהסס.
ואז... הוא נגע.
מוחו רדום, אך בכל זאת ער ויודע ראה את הדבר הנפלא והמפחיד
ביותר שראה בימיו.
הוא ראה את חלוף הזמן. אך לא כפי שהכיר אותו עד אז.
יוסי חיי שנים רבות, הוא ידע שהוא שונה מאנשים אחרים שמתו בגיל
צעיר, הוא ידע שבמאות השנים שחיי השתנתה תפיסת חייו בקשר
לזמן.
אך הוא מעולם לא ראה את הזמן כפי שראה אותו עד עכשיו.
הזמן לא קיים, הזמן מעולם לא התקיים.
רק בני חלוף המציאו את הזמן, על מנת להתמודד עם חוסר יכולתם
לראותו.
הזמן היה אך ורק רצף של פעולות, החלטות רצונות ורעיונות.
יש לו סוף לזמן, אך זהו משהו בלתי נתפס.
מספר הפעמים שבהן האפשרות שסוף היקום יגיע, הייתה מדהימה.
ואז, יוסי הבין.
היקום בנוי על רעיונות, ורעיונות בלבד.
ביום שהרעיון האחרון יגווע, יסתיים היקום ואחר ייווצר במקומו.
זו הייתה משימתו, כל השנים הייתה משימתו אחת בלבד, לעודד אנשים
לחשוב בעצמם, ליצור, לרענן, להשתנות ולהתפתח. זו הייתה מטרתו
כל השנים. לכן החל במסעו.
יוסי למד עוד משהו חשוב, עליו למצוא את האדם האחד שיכול לעזור
ליקום הקיים לפתח רעיונות חדשים.
והאדם הזה נמצא באוזבקיסטן, לכן פנה לשם כל חייו, זה מה שרצה
זה מה שחיפש, זה מה שהיה חסר לו כל חייו.
ואז נפקחו עיניו למשהו חשוב עוד יותר.
עלי העץ לא היו עלים סתם, היו אלה מנורות.
הוא התבונן בעץ שעות רבות, ימים רבים והבחין בשוני בין מנורה
למנורה, בין עלה לעלה.
היו מנורות יפות ובוהקות, מנורות קטנות שעדיין עבדו והתפתחו,
מנורות בצבעים רבים מוזרים ומדהימים. אך רב המנורות היו בצבע
הרגיל, צהוב, הן בהקו ועבדו אבל היו רגילות בלבד.
והיו עוד מנורות, הן לא היו גלויות בגלל בוהקן של שאר המנורות
, אבל הן היו שם.
היו אלה מנורות קטנות ומצומקות,  מנורות גדולות, אבל כבויות.
והיה הסוג הגרוע ביותר של המנורות.
המנורות המדבקות.
היו אלה מנורות קטנות אך שחורות. כשיוסי הביט בהן הוא הרגיש
שהוא נבלע, המנורות האלו בקושי נראו והיה קשה מאוד לראותן
ולזהותן.
אך אלו היו המנורות הגרועות ביותר.
מנורות אלו התחבאו מאחורי מנורות בוהקות במיוחד ולאט לאט בלעו
את האור שהפיצו המנורות הבוהקות.
הן התנדנדו ברוח מדביקות אחרות בחשכה שלהן. הן היו שקטות
ובקושי נראות, אך היו רבות מהן.
ולאט לאט ראה יוסי את מספר המנורות השחורות גדל.
ויום אחד בעת שטייל בצל כנפי העץ ראה יוסי מנורות שוכבות על כר
הדשא, שבורות.
הוא עמד, נדהם.
ולאחר זמן מה שהבין שעליו לעזוב, שהזמן הולך ואוזל, שעליו
לחזור אל העולם ולנסות לחפש את האחד שיציל את היקום הזה
מהכחדה.

יוסי לקח את סוסו והחל לרכב ולפתע, היה שוב במדבר.
הוא רכב אל אוזבקיסטן בקצב מהיר, אך עדיין עצר בכפרים וערים,
עודד למחשבה, לעצמאות, ניסה לעזור ככל יכולתו.
וכעבור שנים של רכיבה מאומצת, של חיפוש, הגיע לאוזבקיסטן.
הארץ הייתה במצב איום.
אנשים חיו ביאוש, ברעב ובחולי. הם אפילו לא טרחו לנסות ולהציל
את עצמם.
שם פגש יוסי את האדם האחד, את תקוות היקום.
הוא היה כחוש ורעב למראה.
והוא ניסה לגנוב את סוסו של יוסי.
וכך יוסי ידע, שזה אדם שעוד לא וויתר , אדם שנחוש לשרוד
ולחיות.
יוסי לקח אותו תחת חסותו לימד אותו ועזר לו, לימד אותו על
תקווה וייאוש, אהבה ושנאה ועל עץ המנורות.
אבל האדם, נער לא השתכנע, הוא היה מעבר לתקווה, או לפחות כך
הוא האמין.
הוא סירב להאמין בתורתו של יוסי, סירב לקבל על עצמו את מקומו
לצידו של יוסי, כשליח, כמשיח, כמאהדי, כפול מואד'יב כפי שחייב
אותו גורלו.
וכך ידע יוסי שעליו לחזור אל נווה המדבר עם הנער, להראות לו,
ללמדו ולקוות.
וכך יצאו יוסי והנער אל המדבר.
יוסי לא דאג, היקום ידע על צורכו ורק הצורך החזק ביותר מביא את
נווה המדבר אל העולם הזה, כך למד מן העץ.
וכן, אחרי שנים של חיפוש אחרי העץ, לאחר שיחות עם הנער
וניסיונות שכנוע כושלים נכנסו יום אחד בהפתעה גמורה לתוך נווה
המדבר.
יוסי עמד שותק, כואב.
נווה המדבר, היה קטן בהרבה ונראה חלש ומצומק.
העצים היו מתים, הדשא נראה בקושי בצבעו הכחול, המת.
העץ עמד במרכז הגן, קטן בהרבה, מצומק וחלש, זקן.
המנורות הדולקות היו קטנות, מצומקות ושבירות למראה.
המנורות השחורות היו גדולות ואפלות, נראות כבאר, כחור שחור
בולעות את רב האור שיצא מהמנורות.
הנער התקרב לעת ונגע בגזעו.
הוא נשאר שם ימים רבים, העץ מלמד אותו את מה שיש לדעת.
לבסוף יצא הנער מצלו של העץ.
הוא לקח את תיקו ובלי מילה יצא לשוטט ויוסי ידע שהוא יוצא אל
מחוץ לנווה המדבר להיאבק על אמונתו במאבק הפנימי הקשה והחשוב
מכולם. המאבק על היקום כפי שהוא מוכר לנו.
יוסי עקב אחרי העץ, יודע שכל מאבק בתוך הנער ישתקף על עץ
המנורות.
ואכן, זה מה שהיה.
יוסי ראה את המנורות נופלות אחת אחרי השניה, ללא הבחנה, שחורות
וצהובות, דולקות וכביות, חזקות למראה וחלשות למראה. נופלות ללא
הבחנה.
כעבור שנים מספר מאז צאתו של הנער לעולם היה העץ קטן ומצומק
ומספר זעום של מנורות נשאר עליו, מסמל את המספר המועט של
רעיונות חדשים הצצים בעולם.
אך אז לאט לאט הזדקף העץ, מנורותיו הקטנות והמצומקות זרחו באור
מעט חזק יותר, מעט יפה יותר, מעט מיוחד יותר.
יוסי הלך לישון באותו היום מעודד ביותר.
באמצע הלילה התעורר יוסי שטוף זיעה, העץ היה קטן ורק מנורה
יחידה נשארה תלויה עליו.
משהו נורא קרה לנער והוא שוב איבד את אמונתו.
יוסי צפה במאבקו של העץ ושל עלה המנורה היחיד להישאר על
צמרתו.
יוסי התבונן במשך שעות, לא מזיז מבטו, לא ממצמץ.
ולבסוף הוא ראה את העלה האחרון של עץ המנורות נופל לאט לאט אל
כר הדשא המת.