כל אדם הוא פרח
ואנשים הם לפעמים שדה שלם של פרחים
מכל הצורות, מכל המינים
שמהלכים ברחוב לתומם
ומדי פעם מתנגשים.
ואתה הולך ביניהם, מחפש את הפרח שלך
הפרח שתמיד חיפשת, מאז שהיית קטן.
ואתה פוגש פרחים
פרחים יפים, פרחים שאתה אוהב
אבל לכולם יש קוץ כזה בפנים
והקוץ הזה כל כך כואב.
ואתה נדקר ומתייסר, אבל מתגבר
וכל פעם מחדש חוזר
לחפש את הפרח שלך
הפרח שלך.
פתאום הוא שם,
ניצב לו בפינת השדה,
הוא לא מנסה למשוך אותך, אבל אתה מבין
שזה הפרח שחיפשת
הפרח שלך.
ואתה ניגש אליו, ומרים
ואומר שלום ושואל איך החיים
ואתם שוקעים בשיחה כזו, שיחה
שהתוכן שלה הוא לא העיקר
ומבחינתך המהות זה הדבר.
הפרח יפה, אבל הפרח דוקר
ואתה לא מפסיק להתייסר
אתה מנסה, כרגיל, להתגבר - אבל זה לא עוזר
ובסוף אתה עוזב את הפרח, והולך למקום אחר.
והפרח הזה, הפרח שלך, הפרח הזה הוא -
אני.
ניסיון הכתיבה ראשון שלי, 18.5.2003
נכתב בגלל גלעד, ומאז השתנתה המשמעות בעיניי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.