חג. ערב. נרות. ארוחה. שקט. עצב.
עוד חג, עוד ארוחה, ושוב אתה לא נמצא.
6 שנים. כל-כך אבסורד.
איך הזמן עובר, טס.
אתה יודע, חשבתי שעם הזמן אני אבין יותר איך זה קרה. לא הגיע
הזמן??? 6 שנים ו-4 חודשים זה בהחלט מספיק זמן כדי לנסות
ולהבין. אולי אם היית חולה הייתי מצליחה לעכל, איכשהו, שמתת.
אבל 4 ימים! 4 ימים מזוינים!!! איך אפשר להבין או לנסות לעכל
שרגע אחד יש לי משפחה מושלמת ומאושרת וארבעה ימים אחרי זה אין
לי כלום??? משפחה נשארה, או, ליתר דיוק, חצי משפחה, אבל היא
אפילו לא קרובה לשלמות. כל השמחה, והייתה המון, נעלמה בתוך
שנייה. הכיף, הצחוק, הלך לעולמו, בדיוק כמוך. לעולם לא תדע כמה
אתה חסר לנו וכמה זה קשה. לעולם לא תדע, כי אתה מתת, נקודה.
ככה, בקלות. נאבקת? רק אתה יודע, אבל העובדה לא תשתנה. אנחנו
נשארנו שבורים. אומנם חזקים ומלוכדים, אבל שבורים.
אני כבר לא ילדה קטנה. אני יודעת שלא תחזור. אני יודעת שכשמתים
נעלמים ולעולם לא חוזרים, וזה מה שהופך את זה ליותר קשה. אולי
כשזה קרה, כשהייתי קטנה, האמנתי שתחזור, שיום יבוא ונתעורר
מהחלום, או, ליתר דיוק, סיוט, ואתה תחזור אלינו, כאילו כלום לא
קרה, ונמשיך בחיינו, מאושרים מתמיד.
אתה יודע מה מצחיק? שכל ילד רוצה להתבגר, להיות גדול, ענק. אני
לא רוצה. כשהייתי קטנה וקרה מה שקרה, הצלחתי לשכנע את עצמי
שאתה תחזור. היום זה כבר לא עובד. היום אני כבר מדי גדולה...
היום כלום לא יעזור, כמה שאני אשכנע את עצמי, אני יודעת שאתה
ל-ע-ו-ל-ם לא תחזור. ל-ע-ו-ל-ם. ואין דבר יותר קשה מזה.

ורק שתדע, עמיתי, שחזרנו לצחוק. כי באותו רגע שאתה מתת -
התמוטטנו. אבל מיד הבטחנו שאנחנו מרימים את ראש וממשיכים ביחד
עם כל הקושי.
אבל אתה יודע מה, עמיתי? הצחוק, החיוך - הוא רק מבחוץ....