[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שנהב זהב
/
משמעות החיים

חיפשתי את משמעות החיים באינטרנט.
נכנסתי ל"נענע" והקלדתי- משמעות החיים. מה ציפיתי למצוא? תשובה
אולי...
באמת שאני כבר מיואשת. התסכול הורג אותי.
לפני כמה ימים הייתה לי את התקופה הכי חרא בעולם. כל הסבל שלי
הגיע לשיאו- וזה לא שיש לי תנאים גרועים, פשוט נמאס לי לחיות
באי ידיעה, בבורות. אני לא אלך כמו שאר האנשים בעולם ללא מטרה,
אעשה מאמצים בלי תכלית וכל זה בשביל סיפוק, כיף ויציאה מתוך
הנחה שאם אנחנו פה- אז כאן מקומנו.
אז חתכתי לעצמי את הורידים. וואלה לא עבד.
אין לכם מושג איזה הרגשה חרא זו. מילא להיות בדיכאון כל החיים
שלי ועוד לחיות עם זה בסתר, אבל זה פשוט יצא ולא יכולתי יותר-
פשוט לא יכולתי, וזו ההרגשה הכי חרא ב-ע-ו-ל-ם! קמתי בבוקר ולא
יכולתי להפסיק לבכות, לא יכולתי לדבר כי ידעתי שמילה אחת שתצא
לי מהפה תסגיר את הייאוש והבכי שעמד לי בגרון.
וזה עדיין ככה- המצב לא השתנה, וההשקפות בעינן עומדות. אני לא
רואה מטרה כלשהי בחיים, ואני לא מדברת על מטרה מבחינת שאיפה-
דבר שאני רוצה להשיג בחיים עצמם, אני רוצה להבין מה המטרה של
החיים עצמם. יש, יש הבדל.
הבעיה הנוספת שלי היא שאני לא מרוצה מהעולם. כל דבר שאני רואה
מכעיס ומעציב אותי. זה פשוט חרא. העולם מתנהל בצורה כל כך
גרועה, אנשים עושים דברים כ"כ מפגרים כל יום, איך הם לא שמים
לב?? ואני הכי שונאת שדברים לא מוצדקים קורים, אנשים שלא מגיע
להם מקבלים גמול- אני פשוט לא מבינה את זה!! באמת שלא!
כשראו את הצלקות שלי מיד ניסו לעזור. תגובה ראשונית של כל
האנשים הקרובים זה מיד פאניקה, עצב, כעס וכל היוצא בזה. אבל
אני פשוט שונאת שאומרים לי שמי שרוצה להתאבד הוא פחדן. כאילו
מה הקשר? זה הופך את החיים למן איזה משהו שצריך לשרוד אותו ומי
שיוצא באמצע הוא פחדן וחלש? למה אנשים תמיד תפוסים בראש שלהם,
כאילו מילא- תגבשו דעה אבל תקשיבו לדברים אחרים לפני... זה כמו
לאכול כל הזמן המבורגר בלי כלום רק עם קטשופ ואומרים לך שאם
תשים כמה חמוצים זה רק יוסיף ויעזור לך כי זה נורא טעים, ואז
בסוף אתה מנסה לטעום את זה עם חמוצים ומגלה שזה כל כך טעים שכל
השנים של עקשנות היו פשוט הפסד. אז כאילו למה אנשים לא יכולים
להקשיב טיפה, לא לחשוב שהכול קבוע מראש רק בגלל שככה לימדו
אותנו- קצת חשיבה עצמאית! קצת פתיחות... זה לא יכול לגרוע!!!
אז אני מקבלת 100 במבחן, אז אומרים לי- הנה סיבה לשמוח, זה רק
נותן לך סיבה לחיות. למה אם יש לי ציונים טובים זו סיבה לחיות
אבל אם יש לי ציונים חרא זו לא סיבה למות?
ולמה גם בני אדם כל כך תקועים באופוריה שלהם שחיים זה דבר נעלה
שמקדש כל אמצעים, למה אבל לא תופסים שמוות לא כזה נורא?
ונורא מעצבן אותי שיש מישהו שמתנשא מעל כולם- וואי זה הכי
חרא... למה הוא מעל אחרים? מה נותן לו זכות לגרום לאחרים
להרגיש חרא? כאילו תחשבו על זה שמישהו עצוב... אני שונאת
כשאנשים עצובים וואי והכול כל כך מעצבן אותי אז למה סתם
לסבול?
נחזור לקטע שאני מקבלת ציונים טובים- אומרים שיש לך ציונים
טובים, אתה צריך את זה בשביל להגיע רחוק וכל החרא הזה.. אז
אוקי סבבה, אני מבינה מה אנשים מנסים להסביר לי שהם אומרים את
זה... חייבים ציונים טובים בשביל להצליח בחיים, אבל בשביל מה
לי להצליח? בשביל מה כל זה?
מבחינה תיאולוגית משמעות החיים-"שכל יחיד קיים לא רק למען עצמו
אלא בעבור השלם, לעולם לא נבין מהי משמעות חיינו אם לא הבנו
זאת. המבקש לדעת את משמעות חייו ומפריד עצמו מהאחרים ורואה
עצמו כנבדל, ואת התפתחותו לקראת השלם כחיים המשרתים את האני
שלו, לא יוכל למצוא את המשמעות האמיתית של החיים, ויגיע לייאוש
בראותו את חוסר המשמעות של חייו. מודעותו לדברים מסוכנת היא."-
כנראה שהגעתי לייאוש.
בעצם לפי הדת כל היצורים החיים קיימים פה כדי לשמור חלק באיזון
הכללי כדי שה' יוכל להראות את נוכחותו, כאילו יש איזה סימפוניה
גדולה שהמנצח שלה הוא אלוהים, אלוהים לא יוכל להתקיים בלי כל
הנגנים שהוא יוכל לפצח עליהם... ובעצם אומרים שלמרות שה' נעלה
לכל אחד יש את התפקיד החיוני שלו- בולשיט.
כאילו אני מאמינה בה' והכול אבל אני עצמי יודעת שבתת מודע אני
מאמינה בו רק כדי שיהיה לי משהו להיאחז בו, לדעת שאנחנו לא
לגמרי לבד פה, לנסות לתרץ לעצמי שאני יודעת את הסיבה לבריאת
העולם ומי עשה אותי, אבל בתכלס זה לא נכון. אז אני לא יודעת אם
זה אומר שיש לי אמונה או שאין לי, ואם אני מאמינה במשהו שאני
יודעת שהוא לא נכון.. מה זה עושה אותי? זה כל כך אבסורד כאילו
אני מאמינה בגורם עליון אבל אני יודעת לעצמי שהסיבות שלי
לאמונה הם אנוכיות ובעצם הופכות אותו ללא אמיתי, בתת מודע
כזה.... וזה שוב מסתבך.
וגם למה אחרים לא חושבים על הדברים האלה? ויש לי כל כך הרבה
שאלות... פשוט כל כך מלא שאלות שאת המספר שלהם אני לא יכולה
לדמיין אפילו- ואין לי תשובה אפילו על הקטנה בהם.
וזה כל כך מתסכל. זה כמו שנגיד יש לך איזה שיר מתנגן בראש כל
היום ואז אתה מרגיש שבוא'נה- אתה חייב לדעת את השם של השיר
עכשיו!! אחרת זה יציק לך....אז כאילו הדברים האלה הולכים להציק
לי כל החיים ? נמאס לי מהחרא הזה כבר, לא רוצה להיות פה. ואני
מקווה שהעולם יהיה הרבה יותר טוב ברגע שצדק באמת ישלוט פה
ואנשים יצאו מהאופוריה שלהם ויקחו איזה פרספקטיבה שונה על
החיים ועל המוות.
דבר נוסף שנורא מעצבן אותי, הוא שאני מרגישה שאם כבר אני פה זה
פשוט בזבוז, שאני בכלל לא מנצלת את השהות שלי פה. יש יותר מדי
נורמות יותר, מדי מוסכמויות שאי אפשר לצאת מהם, יותר מדי
פחדים- ואני למדתי כבר עכשיו בגיל 15 וחצי לשלוט בהם. אני
מבינה לגמרי איך פועל השכל והמוח ואני יודעת לשלוט בו ואפילו
הצלחתי להפנט, למדתי גרפולוגיה וניתוח חלומות (אולי כי חשבתי
שאם אני אדע קצת בפסיכולוגיה אני אדע גם להבין את עצמי...),
אני מאמינה שהמוח דבר עילי כל כך ואפשר לשלוט בכאב פיזי דרך
כוח החשיבה- נגיד כשחתכתי את ורידים אני פשוט אומרת לעצמי שזה
לא יכאב- אז זה כואב לי, אבל זה לא... וזה דבר שאני לא יכולה
להסביר ואנשים כנראה לא יכולים לקלוט וזה נשמע מטומטם. ואין לי
פחדים- באמת. אני מסוגלת להתנסות בכל, וכל הקטע של פחד זה סתם
פסיכולוגי ואין משפט יותר נכון מ-"אין דבר לפחד ממנו מלבד הפחד
עצמו" של פרויד. זה פשוט כל כך נכון, ואם מתעמקים בזה רואים
שזה נכון.
נחזור לעניינו- אנשים לא מעיזים לעשות דברים בעולם הזה, וגם אם
הם חושבים שהם ספונטאניים ומנצלים את החיים זה בולשיט כי הם
עדיין לא עושים דברים שונים או שהם באמת היו רוצים לעשות כי
הכל פשוט מוגבל כזה. אני עצמי גם כזאת. אני ערה לנורמות
החברתיות שיש, אני יודעת שאני לא הולכת לעשות משו שיגרום לי
אח"כ לבושה או דברים שלא היו מסכימים להם בחברה עכשיו ואני
מרגישה שאני לא ממצה את עצמי פה. דרך יותר טובה להמחיש את מה
שאני אומרת, זה שהדבר הכי מושלם עבורי זה שנגיד אם יגידו לי
שאני חולה במחלה סופנית ויש לי חודש לחיות. אז כאילו בחודש הזה
אני יודעת שאני הולכת למות תוך תקופת זמן קצרה- ובאמת, אבל
באמת שאין לי מה להפסיד וזו בדיוק הבעיה של אנשים שהם יוצאים
תמיד מנקודת הנחה של- מה אני הולך להפסיד, במקום- מה אני הולך
להרוויח? אם יש בן שרוצה להתחיל עם איזה אחת שהוא רואה הוא ישר
יחשוב- פאק מה אם היא לא תרצה? והוא לא מבין שזה לא חשוב אם
היא תרצה או לא? למי אכפת? העיקר שהוא יעשה את מה שבא לו... מה
שהוא רוצה בלי לחשוב על אחרים! וזה מהדברים הקטנים שאף אחד לא
רואה מה כן אמורים לעשות וזה מעצבן אותי. וכשדברים כאלה נאספים
והופכים את זה לדבר כללי שאנשים כל הזמן חוששים וזה זה מתחיל
לעלות לשגע אותי.
ואמרו לי פעם שעדיף לחיות באי ידיעה. בלי להבין מה באמת קורה
בעולם, מה באמת המשמעות ועדיף שנחיה בהשערות. אבל אני לא יכולה
לחיות בהשערות, או אשליות. כזאת אני. אז לדעתי זה אפילו יותר
פחדנות מאשר להתאבד בגלל ייאוש שככה לפחות ניסיתי להבין מה
קורה פה. אני לא רוצה להישאר לי בתפיסת עולם קבועה הזאת שאני
אמורה להיות פה אבל לא לדעת למה! אני באמת שלא רוצה, ואני גם
לא יכולה. ויש יותר גדולים ממני וחכמים ממני שכבר חשבו על כל
זה אני מניחה, אז שמישהו יגיד לי תשובה.
אין לי סיפוק מלקבל ציונים טובים- כי אני לא מבינה למה אני פה
בכלל שאני צריכה ציונים טובים ושיהיה דבר כזה בכלל.
אין לי סיפוק מלצאת עם בן- כי זה לא עושה לי כלום, זה אולי
נחמד רגשות וכל זה וזה כיף אבל אני פשוט לא יכולה להתלהב. ואני
דווקא כן מהמתלהבות מדברים כי אני הופכת את עצמי למן טיפשה
יותר ליד אנשים וזה באמת נכון , כאילו כשאני בחברת אנשים אני
מנסה נורא להבין ולעשות תגובות שיהיו אופייניות שיצפו להם- וזה
לא צביעות ממש לא, אני באמת חושבת ככה אבל אני מעין מורידה
דרגה, וזה גם לא בקטע של התנשאות כי אני מכירה חכמים יותר ממני
זה פשוט דבר כזה שאני חושבת שאני צריכה להגיד. וזה קורה לי
באופן סאבלימינלי שאני חושבת שאם מישהו יקרא את זה ויבקש הסבר
למה שרשמתי זה אפילו לא יהיה אפשרי שאני אסביר את זה וזה לא
יהיה אפשרי שגם יבינו.
אז גם אמרו לי פעם- נווט את דרכך בין משמעויות החיים, וכך תמצא
אושר.
אנשים לא קולטים שלא חסר לי אושר! יכול לבוא לי אושר בכמויות
ואני בנאדם נורא אופטימי, שמח בד"כ, אבל הקטע הוא שאני בכלל לא
מבינה למה צריך את השמחה הזו, את החיפוש של המטרות האלה וקפיצה
מאחת לשנייה כדי להגיעה למעין תחושה של הגשמה עצמית. בשביל מה
אני צריכה את זה?? ואם מישהו יגיד לי שוב שלהתאבד זה אנוכי אני
באמת יעשה דווקא. כאילו איזה שטויות, אולי הבני אדם האחרים
אנוכיים כי הם לא רוצים שאני אמות כי יהיה להם רע, והם רוצים
שאני אחיה בסבל כדי שלהם יהיה טוב? וזה לא אנוכי??? אם רע לי
אני אמות ואנשים צריכים לקבל את המוות בהכנעה ולא בתור דבר רע,
בתור דבר שיקרה בסופו של דבר עכשיו או עוד 70 שנה זה לא חשוב.
זה יבוא. וכל הדברים האלה שמפריעים לי אצל אנשים שקורים כל
שנייה ואני לא יכולה להסביר ואני לא מבינה למה אני פה בכלל
יוצרים אצלי משו נורא מוזר ומפגר כזה שאני מעדיפה כבר לא להיות
פה ואני מסובכת מדי ומעצבן אותי שלא רואים את זה.
ואני שונאת את השגרה הזו, ואני מנסה גם כמה שיותר לעשות דברים
שאני רוצה ולהיות ספונטאנית שלפחות יהיה לי מזה ריגושים, כי
אני גם לא הולכת לשבור מוסכמויות פה בעולם הזה, ומבאס אותי
שאני מגיעה למסקנות כאלה בגיל הזה. כי אנשים מגיעים לדברים
כאלה בד"כ בסוף החיים שלהם שהם סוקרים לאחור את החיים קולטים
מה הם עברו ומסכמים לעצמם אם היה או לא היה שווה את זה וכשהם
מבינים לדעתי אז הם מתים ככה זה קורה. אז אני כן הגעתי לכל
המסקנות שאני יכולה להגיע, ואני מבינה הרבה דבירם ואני אומרת
את זה ברצינות לחלוטין, כי אני באמת יודעת הרבה דבירם ואני
חושבת על המון דברים שאנשים לא היו חושבים עליהם ואני יודעת
בדיוק מה אני רוצה ומה אני חושבת והדעות שלי לאחר שגיבשתי
אותן, לא הולכות להשתנות וזה באמת ככה, כי אני מגבשת אותם אחרי
שאני בטוחה לגמרי שאני לא מאמינה במשהו אחר וזה כלל אצלי.
ונחזור לסיפור שאם יהיה לי מחלה סופנית ואני אמות תוך חודש אני
אדע שאין לי מה להפסיד וזין על כולם וזין על הכול ואני אעשה מה
שבראש שלי באמת בלי פחד כי בכל מקרה אני הולכת למות, וזה כל כך
חבל שאנשים יתחילו לחיות באמת כשהם מגלים שהם הולכים למות. ואז
אומרים לי- את יכולה כבר עכשיו לעשות מה שאת רוצה. אבל זה לא
נכון. זה באמת שלא. כי אני לא יכולה עכשיו להפסיק ללמוד- לפחות
לא מעשית, כי אז אין לי עתיד. .אז שמישו יסביר לי מה קורה פה.
אוף. שוב התסכול והשאלות שנראה כאילו אנשים מבינים אותי
ויכולים למצוא לזה תשובה אבל לא. ואני שונאת לכתוב את זה כי זה
נשמע התפלספויות פלצניות כאלה אבל זה באמת לא, זה מה שאני
מרגישה וזה מה שאני חושבת וזה רע לי שאנשים לא יכולים לקבל את
זה.
ואם הייתה לי אפשרות למות עכשיו הייתי מסכימה בשנייה, והלוואי
וזה יקרה. אבל בינתיים אני פה, והחלטתי שיאללה- אני הולכת
לחיות איך שבא לי. שאנשים יחשבו עליי מה שהם רוצים ושכולם יעשו
מה שהם רוצים. אני גמרתי לשפוט אנשים והחוויה הזו הראשונה
שהייתה לי השבוע עם המוות לימדה אותי הרבה- מלבד ניסיון נוסף
ללמוד איך להתגבר על כאב, זה לימד אותי איך זה חשוב שבזמן שכן
חיים לאדם יהיה אנשים בחברה שיכולים לעזור לו זה באמת ממש
חשוב, כי גם מי שרוצה למות מחפש איפשהו את הנחמה, שיש אנשים
שרוצים שהוא יחיה בשבילם זה באמת נורא מנחם.
אז עכשיו אחרי שרשמתי הכול אני מרגישה שהגעתי איפשהו לסתירה
בעצמי. כי מצד אחד אני אומרת שאין לי שמץ של מושג מה מהות
החיים, מה התפקיד שלנו ולמה העולם חרא כל כך, ומצד שני אני גם
מרגישה שעכשיו שהגעתי לכל הדברים האלה שאין להם תשובה אבל עצם
זה שהגעתי אליהם אני מרגישה שאני כן יודעת, וכבר הספקתי לגבש
לי דעה כמעט בכל נושא- באמת, זה נורא חשוב לי לדעת דברים, אז
זה מן מצב כזה של יודעת-לא יודעת וזה הפכים שונים לגמרי וזה גם
מעצבן. שונאת ניגודים.
אז אני שונאת מלא דבירם ומוזר לי פה מדי ואני יודעת כמעט במאה
אחוזים שבדיכאון הבאה אני הולכת לנסות שוב, ואני מתפללת שהיום
הזה לא יגיע, לפחות לא בתקופה הקרובה כי אני מזה עסוקה ואין לי
כוח שזה יפריע לי לסדר חיים.אז אני אנסה להישאר אופטימית כמה
שאני יכולה כדי שדיכאון לא יבוא שוב למרות שזה בלתי נמנע, כי
אני אשכרה הגעתי למצב שחשבתי שסבל פיזי יוכל לכפר על הסבל
הנפשי הכול כך עצום שיש אצלי כבר כל כך הרבה זמן. זה רק גרם לי
להרגיש יותר גרוע, כי איפשהו הרגשתי אשמה. אבל (תמיד יש אבל)
זה גם עזר לי איפשהו, וניסיתי לעודד את האנשים שאכפת לי מהם
שאני לא הולכת לנסות שוב, אבל אני כן ואני מחכה לזה כבר כי אני
רוצה למות, ועכשיו אני לא מתכוונת לזה כמו כשאני עצובה אבל אני
יודעת שזה מה שאני רוצה בעצם אפילו אם יכולתי להגיע רחוק וכל
החרא הזה, למרות שסביר להניח שזה יקרה כי מה הסיכויים שבאמת
לחתוך את ורידים יהרוג אותי? אני צריכה סכין גדולה יותר
חח....אז אולי עכשיו אני לא כל כך רצינית ואני לוקחת את זה
כמובן מאליו שרע לי, אבל אני נזכרת באותם ימים: חמישי ושישי,
שביו חמישי הרגשתי כל כך רע, כל כך חרא שאין אדם שאני מכירה
אפילו שאני מאמינה שחווה את הסבל הזה שלי, ואולי באמת יש לי
בעיה פסיכולוגית אבל אני לא צריכה עזרה כי אני לא רואה בזה
כמשו שגוי, אני רואה את הרצון למות בתור תפיסה אחרת שעוד לא
התגבשה בין אנשים, וכל דבר שיביאו לי אני אטען כנגדו כי ככה
זה.
אני מרגישה רע שאני חושבת את זה ובא לי עוד יותר למות שאני
בכלל מגיעה למסקנות כאלה עכשיו ובכלל כי מוריד לי מהאופטימיות
ואני רואה כל דבר כשטחי ומפגר ואין לי סיפוק ושמחה מדברים
שאמורים להיות רגילים וטובים וזה חרא... זה פשוט חרא. כי למה
דווקא לי?... למה גם אחרים לא רואים את זה? והם רואים ומבינים
בקושי רק אחרי שאני מסבירה את זה ומנסה למות.
אם מי שקורא את זה יקרא בנוסף את הספרים: "ורוניקה רוצה למות"
וה- "התפסן בשדה השיפון" זה יהיה הרבה יותר קל להבנה.
נמאס לי מהטבע האדם החרא הזה, נמאס לי מלא לדעת דברים, ואם
אומרים לי אחרי כל זה שאם ה כל כך מפריע לי אז שאני אשקיע את
חיי לטובת לימוד החיים, ואהיה פילוסופית. אבל זה מטומטם לדעתי
להיות פילוסופית. לחיות רק כדי להבין למה אנחנו חיים? זה נראה
לי אבסורד וחסר טעם. עד שבאמת תבין כבר לא תהיה בין החיים וזה
כבר לא ישנה וסתם בזבזת את חייך לשווא.
ואני גם אוהבת להיות בדיכאון. אני אוהבת להיות עצובה. אני אולי
מרגישה חרא אבל לפחות אני מרגישה אמיתית, אני לא מרגישה צבועה
ואני לא יכולה להסביר ממש למה...
אז עכשיו אומרים לי שאני צריכה לחשוב פחות ומאיפה לי שבכלל יש
מטרה ולמה אני לא יכולה ככה? אז לא יודעת. אני פשוט לא יודעת.
לא יודעת אם יש מטרה או אם אין ונמאס לי מ"אולי" כל הזמן.
אני מרגישה שאני מבינה מה קורה פה. אני יכולה לאפיין בני אדם
בצורה מושלמת, אני יכולה להבין את החומר שלומדים בבית ספר
בצורה כל כך קלה ולהוציא ציונים טובים, ואני מנסה ללמוד כמה
שיותר כמה שאני יכולה להספיק לתפוס כדי לדעת כמה שיותר כי זה
המטרה הכי חשובה בעולם הזה שכן יש לי ואני מרגישה שהבנתי מה
שיש להבין פה, בצורה מדויקת כל כך שזה מפחיד אפילו שלא חוויתי
הכול על בשרי.
אז מה אני חושבת? שאנחנו כאן להעביר את הזמן, ואני מעריכה את
מי שמוצא לנצל אות ועושה בדיוק אבל בדיוק מה שהוא רוצה ומשיג
את זה, אבל אני מכירה רק מעטים כאלה וזה באמת נורא עצוב.
אני חושבת שאם יהיו לי שוב אותם ימי משבר כמו שהיה לי השבוע,
אני לא אשרוד אותם יותר כי העצב והכאב שעברתי בימים חמישי
ושישי זה לא יתואר, אני באמת יודעת שזה יבוא שוב ואני לא יכולה
יותר.
ושאלתי פעם אחת מישהו שייתן לי סיבה אחת, אמיתית למה לדעתו
כדאי לי לחיות אחרי שהסברתי לו את כל החרא שאני עוברת והוא אמר
לי- אהבה.
עכשיו הדבר הזה גרם לי רק להרגיש יותר מפגרת שכל התפיסות שלי
פשוט מעוותות כי למרות שלא עברתי אהבה, ואין לי מושג איך זה-
אולי זה באמת שווה לחיות עבורו, אבל עדיין זה כאילו רע לי קודם
כל מבפנים ומלא מפריע לי והכול נראה לי מפגר אפילו דברים כמו
אהבה. זה נראה לי דבר תלותי כל כך וטיפשי כזה, אתה באמת נהיה
עיוור באהבה יש לך סיפוק ממשהו שאתה לא רואה כזה...
ויש לי מלא דעות על דברים, ואוף הכול כל כך מסובך אני לא יכולה
להתעלם וללכת על עיוור בכל דבר כמו כולם, כאילו, הרוב.
ואני לא מבינה את כל אלה שלא מבינים אותי. אבל חיים בשבילי זה
דבר חסר תכלית, חסר טעם לחלוטין. מה שלא תעשה אתה תגמור באותה
צורה.
וגם אם יביאו לי אלף סיבות לחיות, ולמה כדאי לי להישאר בחיים,
אני פשוט לא מבינה למה בכלל אני אמורה להיות פה?! למה בכלל
אמורות להיות את כל הסיבות האלה?! למה זה כל כך חשוב?
וואי ולמה לא מבינים את זה?! אומרים לי לחיות כדי להתאהב,
לראות עולם, להתנסות, אבל בשביל מה אני צריכה את זה?! ושוב אני
באותה נקודה של תסכול ובלבול.

אני לא רוצה להיות פה ולא צריכה להיות פה.
והיה לי משו חשוב להוסיף, ממש חשוב ושכחתי. חבל.
אה אולי זה שבינתיים בזמן שאני לא מתה אני לא הולכת לדפוק
חשבון על כלום ושימות העולם מצידי. מה שבא לי אני עושה ואם
מישהו ישפוט אותי מתישהו ואיפשהו אני כבר אלמד את הלקח לגביו.
אני יודעת מה אני ולמה אני מסוגלת וזה מספיק לי לעשות מה שבא
לי וליהנות ולהיות שלמה עם עצמי- אבל כל זה עד שאני אמות, ואני
מקווה שזה יקרה בקרוב.
ואם אני אשמע מישהו מבקר מישהו אחר זה נורא יעצבן אותי ואני
הולכת לתמוך ב-"חיה ותן לחיות" כי אין אמרה חכמה יותר והוגנת
יותר.
פשוט עולם דפוק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לדעתי, הדבר
היחיד שבאמת
מעורר גועל
בגרגמל, זה
החתול שלו.

-שפרירית,
אלרגית ליצורים
שעירים


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/5/04 17:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שנהב זהב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה