יש ימים שאתה הכי למעלה. בקומה החמישים של מגדלי עזריאלי מסתכל
על כל העיר שגלויה לפנייך על כל מכאוביה. על פקקי התנועה
המשתרכים לאין קץ, על הים הכחול שאין בו כל גבול הנראה לעין,
על האוויר השחור שמיתמר מעל לארובות של רידינג, ממש ליד התחנה
האחרונה של קו 63.
ואז אתה יורד במעלית, זה לוקח סך הכל כמה שניות, אולי דקה,
מגיע לקומה מינוס שלוש, הכי נמוך שיש, מחפש את האוטו, חניון
א'? ב'? ג'? צבע צהוב? ירוק? כחול? מי זוכר בכלל, מסתובב כמו
משוגע, ובסוף מתייאש, לוקח מונית, משלם מונה.  

יש ימים שאתה בטוח שהיא כבר לא תגיע. כבר הלכת בכל הסמטאות
האפלות. לטשת עיניים רעבתניות אל חיים שלא שייכים לך. אבדת
ביער של אנשים קמלים, חובשי מסכות, מטושטשים מהמסע.
ואז היא שם. פתאום. מגרדת לך את הגב. מזקיפה גווה, צחקנית
ומתוקה, והיא נוכחת כמו חיים שנובטים ברחם אישה. כמו כדור
צבעוני המתערסל בין זרועותיה של ילדה.

רב הזמן אתה לא מאמין שמצאת
אתה צובט את עצמך באמצע הלילה, מחפש עילה להעדר, דורש חיזוקים
אין סופיים, חורט לעצמך בנשמה עם אזמל, מנסה להרגיש.
אתה שוטף את הפנים במים קפואים, מנסה להתעורר
ואז אתה מבין
אתה באמת ער