מיה היא בת 25.
אמה ראתה את פלומת השיער השחורה שהייתה על ראשה כשנולדה, וקראה
לה מיה על שם הדמות הנשית בספרות זולה. אמא של מיה אהבה שיער
שחור חלק.
מיה היא בחורה מאוד קטנה. כמעט שבירה, אפשר לומר. 1.50, צנומה
מאוד, כמעט חסרת שדיים. יכולת לחשוב שהיא בת 16 או 17. השיער
שלה עודו שחור לחלוטין, אבל מעולם לא היה חלק. להיפך. הוא
מתולתל, בתלתלים פרועים שתמיד מסתבכים אחד בשני. מיה דווקא
אוהבת את השיער שלה ככה, חופשי ושלוח רסן.
כשמיה הייתה בת 15, היא התעוררה בוקר אחד קצוצת שיער. כמעט
קירחת. אמא שלה גזרה לה את כל השיער בזמן שישנה.
אמא של מיה אהבה שיער שחור וחלק.

מיה היא זונה.
היא מתמחה בלקוחות סאדיסטיים. ככל שהיא סובלת יותר, כך יותר
משלמים לה.
היא כבר למדה איך להקטין את רמת הכאב והסבל. למדה איך לתת להם
לקשור אותה באזיקים מבלי להיות באמת בשליטתם, למדה איך להשיט
את הכרתה למקום אחר כשהשוט מונף והחגורה מצליפה.
מה אכפת לה, ככל שהיא סובלת יותר, כך יותר משלמים לה.
מיה למדה גם איך להעלים את הסימנים. יש לה תמיסה כזאת, חזקה,
שאומנם שורפת קצת על הפצעים, אבל גורמת להם להחלים מהר.
מיה לא אוהבת צלקות.

מיה חוסכת כסף.
מכל לקוח שעובר אצלה, היא שמה בצד 20 אחוזים.
לא שהיא יודעת מה זה אחוזים.
כעבור חודש או שניים, היא יכולה להרשות לעצמה לקנות את השמלה
ההיא, שראתה על הבובה בחלון הראווה.
שמלת קיץ כזאת, אוורירית. בהירה, עם המון נקודות בכל מיני
גדלים ובכל מיני צבעים.
מיה אוהבת נקודות.
היא נכנסת, משלמת, יוצאת הכי מהר שהיא יכולה, פן צרוב לה
"זונה" על המצח. אפילו שוכחת למדוד.

מיה מגיעה הביתה.
הביתה, גם כן.
דירה שכורה בבניין של נרקומנים, מבולגנת, כמעט בלי רהיטים, וגם
מאוד מלוכלכת. למיה לא אכפת.
היא עומדת מול המראה הגדולה, השבורה, שמצאה פעם ברחוב בדרך
ללקוח.
היא מסירה את כל בגדיה, ועומדת לרגע מול המראה.
היא עודה קטנה. עם עיניים גדולות. השיער כבר ארך, אבל עודו
מבולגן ופרוע.
היא מחייכת.
הראיתי לה, לא?
היא מחליקה אל תוך השמלה. בקלילות, כמעט בלי מאמץ. הלא היא
קטנה כל-כך.
ומביטה במראה, לראות איך זה נראה.
והחיוך נופל.
לא בגלל שהשמלה לא יושבת טוב.
לא בגלל שבהיר לא מתאים לה.
לא בגלל שהמחשוף עמוק מדי.
לא, אלו הצלקות האלו, לעזאזל, הצלקות שמעטרות את כל גופה.
עמוקות יותר, עמוקות פחות, וכמו הנקודות על השמלה - הן בכל
הצבעים והגדלים.
מיה פורצת בבכי.
אלוהים, כמה שנים שהיא לא בכתה. הפעם האחרונה, כך נדמה לה,
הייתה בבוקר שהתעוררה קירחת.
אבל הסרתי את כל הצלקות, לא? הסרתי אותן!
מיה נועצת מבט נוקב במראה.
לא מרפה.
ונזכרת במשפט אחד מסרט שהיא ראתה עם אמה לפני שנים רבות.
"תוכל לשים אוכף של סוס אציל על חמור, אבל זה לא מה שיהפוך
אותו לכזה."
והיא שורטת בציפורניה הארוכות את המראה. חורצת קווים ארוכים,
והחריצות קורעות את האוזניים.
מיה מביטה בעצמה, כך, מבעד למראה שרוטה.
כי כזאת היא.
היא תוכל להשתמש בקערות שלמות של תמיסה.
היא תוכל לקרצף את גופה בסבון יוקרתי אחרי כל לקוח.
היא תוכל לקנות לעצמה כמה שמלות קיץ אווריריות שתרצה.
אבל בסופו של דבר השמלה האוורירית תושלך לפח, מזוהמת כולה
בזרע.

מיה יודעת שהיא תמות.
היום, מחר, עוד חודש או שנה, מה זה משנה.
האיידס השתלט על גופה לפני חצי שנה.
היא דורשת מלקוחותיה קונדומים, ואם היא נתקלת באיזה מנייאק
שמצליח לאנוס אותה ולברוח מבלי לשלם, היא מחייכת חיוך שטני.
היא את נקמתה כבר נקמה בו.
היא פושטת את השמלה, הולכת לדילר שבפינת הרחוב וקונה ממנו מנה
גדולה של איטש עם העודף שנשאר מהשמלה.
הוא מתפלא, הוא יודע שהיא לא נוגעת בסמים.
ואז מחייך.
כל הזונות מגיעות לכך, בסופו של דבר.

מיה חוזרת לדירה.
היא שמה עליה את השמלה, עומדת מול המראה עם מזרק ביד אחת ועם
החומר ביד השנייה.
היא לא תעשה את זה.
לא היום. סביר להניח שגם לא עוד שנה.
מיה מכירה את עצמה. אין לה אומץ.
אבל האיטש ישכב לו בפינה, מוחבא היטב משאר הנרקומנים שבבניין,
ואם יום אחד היא תאזור מספיק אומץ...
אולי יום אחד היא תמצא את האומץ להשלים עם עצמה, כמו שהיא,
ולהזריק.
אולי.