יום גשום. את מתקרבת לקופה, אך במקום שהקופאית תהיה אדיבה
אלייך, את צריכה להיות אדיבה אליה כדי לקבל כרטיס כניסה.
את נכנסת למוזיאון. חמים במבואת הכניסה. על הקירות תלויים כמה
ציורים עם הסברים ליד. את בוחרת לקחת סיור מודרך. ההסברים לא
בשפה שלך ולרגע את חושבת לעצמך: "למה נכנסתי?"

לאט לאט את מתחילה להבין, כשהמדריך משתמש באותם ביטויים מספר
פעמים, וגם התחלת להקשיב לתרגום הסימולטני שרכשת. אתם נכנסים
לחדר תצוגה גדול. תלויים שם הרבה ציורים והמדריך מסביר לך שהם
כולם צוירו בתקופה קצרה של חמישה חודשים. יש להם גוון ורוד
בהיר והם תלויים על קירות קצת כהים יותר. התמונות מעורפלות
במקצת, מטושטשות.

אתם יורדים במדרגות אפלות, ספירליות. על הקירות ישנם לפידים
שלא ממש משפרים לך את הרגשת חוסר הבטחון. אין מעקה, חושך כמעט
מוחלט מסביב. את מפחדת. אתם ממשיכים לרדת למטה, מגיעים לחדר
תצוגה אחר. הקירות שחורים, הציורים בגוון לבן. הרבה דמויות
עגלגלות, ענוגות משהו. את שמה לב שבכל אחת מהן יש פגם אחר,
והמדריך מסביר שהאומן מאד הושפע מהרנסנס. למרות כל הלבן,
הציורים נראים לך פסימיים. אין שם הרבה ציורים. את חושבת על זה
שכל החדר מזכיר לך את ימי הביניים. לכאורה הכל לבן, לכאורה
כולם מאושרים, אבל בעצם הכל היה שחור, כמו הרקע.

אתם יוצאים מחדר התצוגה המדכא למעלית. במעלית יש תמונה אחת, של
ציפור דרור בדיוק ברגע הזינוק שלה. בקטע נשמע השיר freedom.
אתם יוצאים לחצר גדולה. יש שם ציורים על כני ציור, כאילו עוד
לא גמורים. הם עומדים על רצפת מרצפות צבעוניות בשיווי משקל
מושלם. המדריך נותן לך להסתובב לבד, סומך עלייך שתביני את
הציורים. את מסתכלת על עריכה ממוחשבת של המונה ליזה. אין הרבה
שינויים. המחשב תיקן את הפגם שלה. הוא עשה לה גבות. מונה ליזה
עם גבות. דה וינצ'י היה מחייך אם היה מבין את המשמעות. המון
צבעים היו בחצר. את שמה לב לתיאום המושלם ביניהם. לא יורד גשם.
בעצם, מאז שהגעת למעלה יצאה השמש ואין גשם יותר. המדריך שואל
אם סיימת. את מרגישה שאת מתחברת לאמן שמציג. ברור לך שכל
הציורים הם של אותו אדם. אי אפשר לפספס את זה.

אתם נכנסים חזרה למעלית, שמתחילה לרדת. את מבינה שהחצר
הצבעונית היתה הגג.
אתם עוצרים, יוצאים מהמעלית לקומה משונה. אין לה מאפיין ברור
כמו לשאר חדרי התצוגה. את עוברת על כל הציורים, בעיקר של
רופאים. כשאת מסיימת את רואה תמונה מטושטשת, לא גמורה. היא
מתבהרת לך לאט לאט בדמיון. את מרגישה שאת מזדהה עם הצייר. את
לא יכולה לעזוב את המוזיאון. למדת ממנו הרבה ואת לא רוצה
להפסיק. כשחזרת מחלומותייך הופיע על התמונה כיתוב. "בקרוב".

את מוצאת פתאום דף ניר ועפרון. את מתחילה לצייר.