תקופה מאד קרזבגדנית היתה תקופת התיכון.

הייתי יצור נאלח בעל עיניים חולמניות. ישבתי בסוף הכיתה כשהתיק
שלי משמש כמחסום, ומאחוריו ניהלתי את העולם. המשרד שלי כלל
פלאפון עטור אוזניה, מחברת ועט כדי לצייר מפלצות בשעה שמצב
רוחי ב"היי", חבילת נחשי גומי ואטמי אזניים.

לזעמי יש לי ראש טוב ואני נקראת מחוננת, אבל יחד עם זה קוצי
התחת שלי הם רבים מספור, ולכן אף פעם לא היה לי כח ללמוד!
מובן?

זהו, שברב המקרים פשוט זכרתי הכל, אם הקשבתי בשעת הלימוד. אך
מה לעשות שאני אשיות עסוקה וקרה לפעמים שאפילו לא הקשבתי? <לא
ממש לפעמים, בעצם - כמעט תמיד>
לגודל המזל השרת בבית הספר היה נשמה רגשנית ואהבלית קמעא,
וכשיום אחד בקשתי ממנו בתמימות מפתח לחדר ציוד - הוא החל להסיר
אותו מן הצרור הכבד שלו, שכלל את המפתחות לכל היעדים
האסטרטגיים של בית הספר.

אל תטרח להפריד - אמרתי לו בחום - עוד שניה אני מחזירה הכל.
הוא הביט בעיני המשדרות תום ויושר וידי חפנו את האוצר הנפלא.

תוך כמה דקות הכל היה משוכפל ומתוייג כשהמפתחות המשמעותיים
מסומנים בגולגולת עדכנית. החזרתי לו את הצרור בחיוך ממזרי,
שלמזלי הוא פרש אותו כחיוך מצטנע של בושה.

את הפלא הנ"ל סיפרתי לשלוש בנות חסרות מוטיבציה שכלית
ללימודים, אך רבות מוטיבציה כזו לכל תחום אחר בחיים.

והיה אם נודע לנו על מבחן מתקרב - פסענו בצוותא לילה קודם לאור
הירח החוור כשאנו לבושות בבגדים כהים ועיננו נוצצות בחשיכה
כעיני חתולים ברי מזל. ביד איתנה היינו פותחות את המשרד
ומצלמות בחן את הטופס היקר. לאחר מכן היינו רושמות את התשובות,
מצלמות בהקטנה משמעותית ופונות לשנת הלילה עם שיר בלב.

בבוקר הייתי פוסעת לבית הספר בשיער פרוע, פלאפון ביד אחת,
נקניק בשניה ודפים קטנים בתחתונים. זה היה המקום האסטרטגי
ביותר להחבאת האוצר מכמה סיבות:
א. גם אם יערכו חיפוש ראשוני על גופי אף אחד לא יחפש שם ללא צו
חיפוש.
ע. אם המורה תתפוס אותי מכניסה יד לתיק היא תביט בי בזעם
ותסגור את הסמסטר עם תלמידה בכלא העירוני. אבל אם היא תבחין
ב"תיק" החדש שלי היא מקסימום תסב את עיניה בבושה כשהיא מצרה על
הנימוס של הדור הצעיר.
ט. אם יתחשק לי במקרה לעמוד על הראש בשעת המבחן אין סכנה
שהדפים יפלו, מה שאין כן אילו הייתי מכניסה אותם לתוך השרוול
או לגופיה.
ס. צבע הטקסט שעל הדפים תמיד תאם להפליא את צבע תחתוני ואני
אחת שאוהבת אינטרקציות.

זהו. אז יותר אל תשאלו אותי איך ידעתי כל כך טוב במבחנים.
ככה עשינו תקופה ארוכה.
צווחות הצחוק הראשונית שככו וכבר פעלנו באדישות שבשגרה.

אבל יום נורא אחד - עקב שיפוצים מגוחכים קרה אסון בקנה מידה
חצוף: משרדי ההנהלה שינו את מקומם והמנעולים הוחלפו בששון
ליצורים חדשים שמרב זעם עד היום אני לא מסוגלת להודות שגם הם
היו מנעולים רק עם צורה אחרת של "שיניים". פני האדימו כסלק
ביום שרבי. באותו ערב התאספנו בעצב לאזכרה בוכיה ליד בית הספר.

לאחר סתימת הגולל והספד מר מפי שהיה מלא בשיירי טופי דביק לזכר
האסון - הרמתי את עיני לעבר השמיים רק כדי לזעוק את זעקת הקרב
המסורתית, ואז פגעו עיני ביצורים היפים ביותר עלי אדמות:
פיגומי בניה אפורים.

יפים כבדולח ועטורי השראה הם נצבו שם באצילות, מזמינים ומטים
לנפול.

אם עברתם אי פעם ליד בית הספר שלי כשהוא היה בשיפוצים, וראיתם
בלילה סתווי ישבן צנום חומק לתוך החלון של הקומה השלישית - דעו
שחזיתם בשביב הסטוריה רב פארות, המתאר את היום בו נושענו בשנית
מאימת המבחנים כ"יומה הראשון של פורצת מקצועית".

וההמשך עטור התהפוכות מתרחש ממש בימים אלו.