"...בית גדול
עם הגג הכחול
חלונות חשוכים
ובתוכם יש שדים..."

שירת הילדים נישאה ברוח אל הבית שממול. שם בשדה, היא עמדה מתחת
לגשם. היא עמדה במטחים הזועפים של המים וידיה פשוטות לצדדים
כמו רוצה לאמץ אל חיקה כל טיפה, מקבלת את משבי הרוח הקרים
ונותנת לברקים לנחות מסביבה ולרעמים להחריש את אוזניה כך שמדי
פעם אפילו החרישו את זעקות הילדים בחלון המואר של הקומה השנייה
באותו בית בורגני עצמו שבו שנאו אותה יותר מכל. היא קיבלה את
הלגלוג הילדותי בדיוק כמו שקיבלה ללא אומר את שנאת המבוגרים.
יראי שמיים הם קראו לעצמם. ואילו אותה, שכרגע כמעט שלטה בהם
קיללו בלי סוף. והיא הייתה רק אישה. אישה בשיא חייה אך ללא אף
אחד אחר. את כל רצונה הקדישה לדברים אחרים מן הקונבנציונאלי
והפשטני הנתפס כל כך בקלות אצל האחרים. היא הייתה מתבודדת,
ואנשים לא אוהבים מתבודדים. לאנשים אין כוח בשגרת חיי היומיום
העמוסה לפנות מזמנם היקר ולנסות לחצות את החומה המפרידה בין
הנפשות העומדות מאחוריה. ולה לא היה אכפת. היא לא הייתה כמו
כולם. וגם למרות שחיה לבד, לא באו לבקרה משפחות עם ילדים ליום
או לסוף שבוע, ואף לא גברים שנכנסו עם רדת החשיכה ויצאו עם אור
הבוקר. ביקרו אותה גברים וגם נשים. היו אלה אנשים מסתוריים
ומפחידים שנכנסו פנימה בחצות הלילה וחמקו כעבור כמה זמן. מטרתם
לא הייתה מה ששיערו כולם, אבל סידרה אותה העובדה שכל לשונות
הרכיל בעיירה עסקו בחיי ההוללות והמין שהיא מנהלת ולא באמת.

אין מאגיה שחורה. המאגיה היא לא שחורה או לבנה. היא חסרת צבע,
זהו פשוט כוח. כוח המציף אותך ומרעיד את כל כולך ואת כל נימי
הגוף עד שבעוזבו משאיר אותך רועדת וברכייך חלשות. אך באותו
זמן, בזמן שהוא שם, החושים חדים כמו מעולם עד שמריחים את עץ
האשוח במרתף ושומעים את טופפות צעדי השכנים במרחק רחוב. הגוף
מתגמש עד שהתחושה היא של שינוי צורה במרחק פסע והנפש - הנפש
מרוממת את המוח לשיאים חדשים של רגשות, אחדות עם היקום שבה כל
תחושה וכל נים מתעצמים ונעים בין רצון למות לאושר עילאי. לרוב,
הכוח שמשתחרר מעמקי האדמה מטרתו נמצאת בכוונות המפעילים. הכוח
נמשך לתכונות האדם לקווי אופיו הבולטים ואלה הם המפרידים מכוח
עזר לאסון הרסני.

אך היא רק למדה אותו. לא היה בכוונתה כל חייה להשתמש בו, חשבה
שזה רק משהו מיסטי. עד שהתחילה לעבוד עליו. וכשעמדה עם אורחיה
במשולש, מחומש או מתומן והכוח עבר ביניהם, מאחד לשנייה הבינה
שזה יותר מרק ספרים. היא קראה על שימושיו של הכוח, לא מטרותיו.
קראה ולמדה על שליטה באדמה, במים ובמזג האוויר.

וזה מה שעשתה עכשיו. חיכתה ללילה שקט, מהלילות שבו אין איש שבא
לטקס ואותם העבירה בקריאה או בגילוי. בלילה זה, שהיה בהיר
וצלול היא יצאה החוצה, מלאה בכוח פראי, בלתי מרוסן שרק חיכה
ללא סבלנות לצאת ממנה לכל שתכוונו. היא יצאה מצוידת במעצימי
קסם מקריסטל בוהק בצורת טיפות מחודדות. שלושה, בתליון
ובעגילים. הם היו מוסתרים בתחילה, העגילים ע"י השיער והתליון
ע"י מעילה הארוך שהתנפנף עתה מאחוריה כמו כנפיים שחורות. שיערה
הארוך התנופף ברוח שפתחה את צווארון מעילה כך שהקריסטלים,
לבנים ובוהקים בפעולתם נראו למרחקים, נוצצים ככוכבים. הכוכבים
היחידים באותו לילה שבו העבים נתכנסו על השמיים והגשם ניתח
בזעמו על הקרקע. היא שיחררה את הכול, אך עדיין משכה עוד ועוד
מן האדמה שיהיה לה לא רק להפעלת הסערה, אלא גם לשליטה בה. היא
הייתה ספוגת מים אך פניה היו אל הטיפות החדות שנורו כמו כדורים
על עורה החשוף וידיה כפותיהן כלפי מעלה קיבלו כל מיליגרם יורד
אל תוכה כמו שמברכים זרם מים ביום קיץ חם או מפל פרחים בשלהי
אביב. כך אהבה היא את הסערה, נזקקה לה, הרגישה אותה. בתנועת
שפתיים קטנטנה ביותר הפילה ברק. ועוד ברק עד שהם הקיפו אותה
במעגל עמודים מחשמל והרעם הרעיד את האדמה תחת רגליה.

היא עצמה את עיניה והניחה למחשבותיה לנדוד. היא חשבה בניצחון
על פרצופם ההמום של תושבי העיירה כשייוודע להם שהיא לא
תימהונית. לפחות, לא במובן שבו הם בטוחים. היא רצתה לרוץ ולבשר
לכל העולם שהיא חזקה בדיוק כמוהו, ואף יותר. תראו אותי,
הצלחתי! היא חייכה במחשבותיה אל פנים מבוהלות. הרגישה כאלה,
המסוגלת לשלוט בכל, וצחקה אל מול חבריה שהיו כה חסרי אונים
לעומתה כעת. ידעה שתוכל להוכיח את עצמה לעולם. וכל זה, אם רק
תוכל לגלות את סודה. אבל היא לא יכלה, והתעצבה על זה. היא באמת
תוכל לעזור לאנשים, להצמיח שדות, להביא גשמים, למנוע אסונות
טבע. אבל לפני הכל, היה דבר שרצתה לעשות. כמה חבל שהם לא יידעו
מה נפל עליהם.

היא הרגישה את כוחה מצטבר, את המתח העולה בגופה. היא התכופפה
לאחור לאסוף את כל האפשרי אל תוכה והרגישה שראשה נוגע בקרקע
לרגע. ורגע זה נמשך נצחים. היא חשקה את שיניה בהעוויה לא
אנושית כמעט, יודעת במעמקיה שלא תוכל לשאת עוד. היא הזדקפה
לאיטה, נאבקת בגלים העצומים שאיימו למשוך אותה אל תוכם שם היא
תאבד עצמה לדעת. היא עשתה צעד. ועוד פסע. כיוצאת מחול טובעני,
נאחזת בכל כוחה אל כל תחושה, כל טיפת כוח. היא הסתובבה לאיטה
אל הרחוב, והסתכלה עמוק אל תוך החלון המואר בקומה השנייה. היא
ראתה עדיין את הילדים צוחקים ושרים, למרות שכרגע אף עם כל
חושיה לא יכלה לברור את מילותיהם מפאת הרעמים. הם לא פחדו
מהסופה, הם היו בטוחים בביתם, במיטותיהם הקטנות המכוסות בכחול
ולבן והדובי ישן לצידם, הם מחבקים אותו והוא מגן עליהם.

היא קירבה את ידיה הפשוטות קדימה, ודחפה אותן. היא הוציאה כוחה
על הבית. כל זעמה שהצטבר על שנאתם מהשונה, על האנשים האלה שלא
נתנו לחייה לעבור בשלווה. ראש העיירה שרצה לסלקה משם בכל מחיר,
ואשתו שהסיתה את כל נשות העיר נגדה. לא נאה היה להם שילדיהם
גרים מול בית מכשפה זונה, כך הם קראו לה. לא יאה ולא נאה, אז
לא יהיה ביתם מולה שוב.

נשמע פיצוץ, רעם שהרעיד את שני הבתים על תילם. והסערה זזה. היא
הרגישה את העוצמה עוברת, מתמקמת לה במקומה החדש ונחה על בית
הבטון עם גג הרעפים. כשכל הכוח הזה עזב אותה, הרגישה הקלה כפי
שלא הרגישה מעודה, יודעת שזהו, השלימה את משימתה בהצלחה.

והסופה, עוברת לה מעל לבית ומשלחת בו את כל זעפה. הברקים נחתו
על כל אזורי הבית מחשמלים אותו מיסודותיו ועד הגג, הרעמים גרמו
לו להתערער בבנייתו והגשם העז הציף אותו, אך לא היה אף בכוח
זרמי האוקיאנוס השמימיים לכבות את השריפה שנבערה בבית, מתוכו.
ממרכזו הוא נאכל, כמו אף דבר אחר, כשהאש מתפשטת לאיטה מלב
הבניין אל החדרים, הרצפות, הקירות וממוטטת את התקרות על האנשים
בו. כעבור זמן קצר ביותר נראה הבית כולו ממקום עמדתה כלפיד
אולימפי זוהר בשיאו ומבשר על תחילת המשחקים. את טיב המשחקים
שאיש לא ידע. האש נאחזה בכל פיסת עץ, מתכת, בד או חומר בבית
והלהבות התקדמו כבחוסר כבידה בצורה שהזכירה שיטפון, בגלים גלים
חוזרות ופורצות כל קשר בין חומר לבסיסו. העשן השחור שהיתמר
כלפי מעלה לא נראה, אלא נבלע בשמי החורף השחורים והגשם שטף את
ריחו, מסיר כל עקבות מן המתרחש לסביבה.

היא התקרבה בעיני רוחה אל הבית, רואה רק את החלון בקומה
השנייה. כעת היה מואר לא מאור המנורות אלא מהלהבות שאחזו בו.
היא לא רצתה יותר להיות בודדה ולא רצתה דם תמימים על ידיה. אך
נפער בהם חלל ריק, היא ראתה אותו בנפשם המבולבלת מן המתרחש. הם
לא ידעו מה קרה. היא הייתה חייבת למלא את הפער, אחרת הנזק יהיה
גרוע מכל אסון טבע שהיה בכוחה לגרום לו. היא הושיטה את ידיה
ואספה אותם אל חיקה. ילדים יתומים, ילדיה. הם נפנו אליה במבטים
שואלים, מתעלמים מן הנוף האפוקליפטי שהם נמצאים בו. שלושה,
כמספר בראשית.
"אימא, מה קרה?" שאל קונור, ילד בן חמש בעל תלתלים זהובים
ועיני שקד, מושך קלות בידה הימנית.
"החלטתי שהגיע הזמן לעבור דירה." ענתה להם, מסתכלת עליו
ומחייכת לאחותו קוראל, דומה לקונור ביותר אך מבוגרת במקצת,
גילה שש.
"אז לאן אנחנו הולכים עכשיו?" שאלה קריסטי, ילדה שחורת שיער בת
שלוש.
"ללמוד משהו חדש." ענתה להם.

מעבר לרחוב, בבית העולה באש התבוננה האם מתוך החלון שנופץ זה
מכבר בידי ענפים מעצים שתקפו אותו בהשראת הרוח שדחפה, בילדיה
המובלים מן המקום בידי אישה. אישה שלא היא עצמה. אך במובן
כלשהו, הרגישה שגם העובדה שהם הינם ילדיה מתרחקת ממנה, אך לא
לגמרי. היה לה מזל שלא סבלה מגורל בעלה שנצלה למוות והפך
לסוללה אנושית ברגעיו האחרונים, היא נפטרה בשאיפת עשן המדורה
של ביתה כך שכל ידיעתה הייתה על עייפות והגלישה אל העולם הבא
הייתה בשבילה כמו מין צלילה לשינה. וברגעים אלה שלפני מותה,
קיללה כמו שרק אם יודעת את האישה ההיא, מפילה עליה גורל גרוע
ממוות במקרה ותפגע באחד מילדיה, ואף לו קטנה שבקטנות. וכך
היה.

היא הלכה, הפנתה את תשומת ליבה מן הסערה ולא היה ברצונה להמשיך
בה. הברקים הפסיקו ליפול בהזמנה ולקחו עימם את הרעמים, והגשם
הלא טבעי המשיך לרדת עד שכיבה את השריפה שלא התלבתה עוד ללא
כוח שנאה שיזין אותה. ואחר כך, הפסיק מתישהו גם הוא, משאיר רק
את השאריות המפוחמות של בית ראש העיר בעיירה קטנה בצפון ובתוכו
שתי גופות שנשארו ממשפחה בת חמש נפשות.

והבית הגדול עם הגג הכחול והחלונות החשוכים הפסיק לייצר שדים
ונשאר דומם כמו שכנו. אלא שהוא, בניגוד אליו, נשאר עומד על
תילו.