אתה כאן; במיטה שלי, עם הכרית שלי והשמיכה שלי.
והוא. הוא שם בחוץ. מחכה שאני אצא. לא מבין מה קורה - תלוי
באויר. ובאמת שאני לא רוצה להשאיר אותו תלוי באויר, אבל מה אני
כן רוצה?
עוד שאלה ללא תשובה. ללא מענה.

אין מי שבאמת עוזר, באמת רוצה רק בטובתי,
כלומר, יש אותך.
אבל טובתי שלי לעיתים פוגעת בך ומן הסתם כל אדם רוצה את טובתו
שלו ואתה גם חושב שטובתך היא טובתי - אז אתה מקשה עלי.
נוגע בי.
מלטף.
מנשק.
מסתכל,
ולא סתם אלא במבט מכיר כל קמר, מבט חודר מבעד לבגדים.
מבעד לעצמות.
אני יודעת שאתה אוהב אותי. והמון (!) אבל מתעורר אצלי סימן
שאלה, לא יודעת איזה, וגם לא מצליחה לקרוא את השאלה שלפניו.
הוא פשוט שם.

ויש אותו, שהוא לא מבין מה קורה, הוא מחפש את קרבתי הרבה.
וכואב לו, כל כך כואב לו כשהוא רואה אותנו ביחד. אני יודעת שזה
לא מעניין אותך, אבל, כשכואב לו אז כואב גם לי כי כואב לאדם
בגללי.
אני גם לא יודעת מה הוא רוצה. לא נראה לי שגם הוא יודע.

ויש אותה, שמכל הסיפור היא מנסה להרוויח אותי בחזרה,
שאתקרב אליה שוב, שאחשוף הכל.
אבל אני כבר לא יכולה. אני לא כשהייתי.
יש לי דברים בפנים, שישארו בפנים.
ולא יצאו.
לא יצאו לעולם.

ויש גם אותה, שחושבת שהכל מגיע לה וכשקשה לה אז לה הכי קשה
ואני צריכה לקפוץ לדום, היא לא מבינה שגם לי קשה, מאוד קשה,
ובאמת שהייתי שמחה לקפוץ לדום,
אבל במקום זה אנחנו רבות.

וכך יוצא, שבמקום שכל האנשים שאוהבים אותי (ואני אותם) הכי
בעולם יעניקו לי כשאני צריכה,
אני גם לוקחת מהם,
גם מזיקה להם,
ולבסוף, זה גם לא עוזר לי.