כשהחושך יגיע ... אתה תדע, כך היא אמרה הסתובבה, נתנה בי את
המבטה הזקן והלכה.
כשהחושך יגיע... אני אדע.



-איך הם ניראים... ה... צבעים האלו? שאל אותי.
הוא כלכך רצה לדעת, מה זה חום. אדום, צהוב? ירוק. למה דומה
סגול, מה מייחד כלכך את הכחול?
ניסיתי להסביר - שמים, ים, עננים. עצים שמתחברים לעלים שצוחקים
בירוק ומסיימים בצהוב. עשב שבולע אדמה הממשיכה וממשיכה.
אבל... אבל איך הם נראים כל האלו - הצבעים?
דיברתי איתו על התפוז, שכשאתה מקלף את הקליפה והלבן הבוהק קורץ
לך בשלווה. והפלחים שאתה פורס אותם אחד אחד והכתום המתקתק מענג
לאיטו...
סיפרתי על השמש שחוצבת בכחול העמוק ושולחת להבות חמות וסוערות
וכשהיא הולכת לישון אז... היא לובשת פיזמה אדמדמה ואז... רק אז
היא מרשה שיסתכלו בה וכולם עומדים משתהים ומריעים ליופייה.
וכשאתה שומע את הכחול הזה, של הגלים המתנפצים באוויר והקצף
הלבן משוויץ בנכחותו החצופה. ואתה מרגיש את החול שמעקצץ
ומתפורר בצהוב רך ועדין. ואתה מריח את המליחות, אשר חודרת בתוך
הפה ונכנסת עמוקות מהנחיריים בתוך מנהרות צרות אל הריאות
בגוונים מדהימים של צהוב, חום וכחול.
והשקוף? איך הוא נראה? - שאל אותי. מה הצבע שלו?
ואני השפלתי את מבטי מטה, רוקנתי את ראותיי מהאוויר הרך
והנעים, זה שעטף אותי ענוגגות וליטף את עורי ונגע בשערותי
הדקיקות.
במה שונים הם המים השקופים, מאלה הכחולים?
איך הם נראים כל אלו שמרחפים בשמים וקוראים להם עננים?
בהיתי בעיניים שבוהות בריק. ראיתי את החשכה שנוגעת, רכות
בעישוניו העגולים. שמורות עיניו ממצמצים, לבן בוהק ממלא את
עיניו התוהים.
אז משתהה על פניו הבזויות להפליא, מתבונן במחשבותיו המחלחלות
בי דרך פרצופו העשיר.
כשאני פותח את עיני, אני רואה צבעים, אמרתי.
כשאני סוגר את עיני, השחור העמוק מציף אותי.
אבל תמיד רציתי לדעת. תמיד תהיתי על מהותה של האפלה האמיתית.
איך היא נראית? איך נראה החושך שאינו שחור, האופל שאינו בצבע
הלילה?
מה מציף אותך בשינתך? כשיש רק קולות עשירים ואין כלל מראות
שמהעבר אל מוחך משתלכים?
בתחילה ... הוא שתק, אחר... פתח את פיו, אט אט בזהירות.
-האפלה דוממת- אמר. החושך, לא משמיע קול.
ובחלומות-  הלחישות עוטפים את הקולות הדהויים.