אני מחנה את המכונית, מתחת לעץ האלונים הבודד. שענפיו העבים
והארוכים נותנים בחסד חיים לעלים הירוקים.
שורשי העץ פצחו מזמן את האדמה,  כלא יכולים יותר לספוג ולראות
את המתרחש למטה. דממה אופפת את המקום.
ציוצי הציפורים נדמו למשמע צפצוף נעילת האוטו.
אני פוסע באטיות בדרך הכורכר הידועה לי כבר שנים רבות.
מכוסה בכיפה שחורה, אוחז ביד אחת פרחי בר שזורים בנייר צלופן
וביד השנייה נר להבדלת חיים. עיני מתמלאות דמעות בכל צעד שאני
פוסע לכיוונך, עובר ליד עשרות אם לא מאות גושי אבנים שנחקקו
עליהם שמות, תמונות ותאריכים.
מתחת לכל אבן ישנו סיפור על אדם שנדם. אדם שהשאיר אחריו חותם
אשר יושמע לדורותיו, אדם אשר משמש עתה פורקן לפוקדים אותו.
אני נעצר מול אבן שיש אפורה שמסגרתה שחורה, תמונתך מבצבצת
מבעד האבן, עדין יפה, עדין צוחקת.
קברך מלוכלך מזיהום אוויר של המפעל שלידך, מלא אבק ועלים
שייעודם כבר תם.
נראה לפי הלכלוך כי אף אחד לא תר אותך מלבדי. אני שוטף, מנקה
ומשפשף את אבנך וכתוביות שמך מלטף ומתענג על תמונתך, ובוכה...
יושב לידך וחושף לפנייך את כל סודותיי השמורים ביותר, כל
סודותיי מהעבר וההווה פרושים וחשופים  אלייך כקרני השמש.
יושב לידך שעות מנסה להבין לאיזה מארבע עונות אני מצפה
להידמות?
תמונות שלך חולפות בראשי  חלקם במטבח, וחלקם בבית חולים.
אני זוכר אותך במעורפל, נזכר שוב ושוב בייסורי התופת שעברת,
בבדידות ובאכזבה. במוסד הגריאטרי, בתחושות, בפחדים ובסוף
שלך...
מצטער שוב ושוב על ההודעה במשיבון, נזכר במה שעשיתי, ובמה שלא
יכולתי או רציתי.
הרבה מילים תקועות בגרוני, עשרות סיגריות כבר כיביתי במאפרתי
יושב ובוכה, בוכה וכואב.
ואת עדין שותקת, לא מראה סימן של תקווה, סימן של הארה.
מבכה מולך על מאורות שבי, פותח בפנייך בשנית את קונכית נפשי.
ומרגיש אותך אוחזת בי, כאילו מחזיקה בי שמא אמעד.
תפילות יסוריים הקראתי רק לך.
וכל העת לא מבין אייך קמל פרח לפני תום ימיו.
מתהדר בנוצות לא לי, ומפנטז על חיים טיפה יותר מאושרים.
לעיתים צוחק, לעיתים בוכה,  כל כך הרבה יש לספר לאדם אחד
בודד.
וניתן לחשוב כי רוצה ששעתי תגיע, אך שנינו יודעים כי עדין זה
לא יגיע.
לכל אחד בעולם יש משימה לבצע, ואני את משימתי עדין לא יודע.
נזכר אייך נפרדנו לשלום במשך שבוע, הבטחת תמיד " אני עוד
יגיע".
ויודע בתוך תוכי שאת עדיין איתי. שומרת, מטפחת, ואוהבת אותי.
ואני עדין ילד קטן הזקוק לך כאמא.
באופק אורן מגיח, תמיד הוא יודע מתי להפתיע.
מחבק אותי חרישית מנגב את דמעותיי.
הוא היה איתי בכל מכאוביי, וכמו שליח -אל תמיד מופיע.
אומר בשקט, טיפה מהסס " אחותך התקשרה..." ואני מפסיק אותו
באמצע, יודע בתוך תוכי כי עתידה קרב להגיע.
מוחה את הדמעות צוחק בוכה.
מביט באורן בפרצוף מרחם. ואורן יודע הכל- יותר מאשר מה שהוא
אומר.
מחבק אותי חזק ולוחש " אני עוד כאן, אני לא אעזוב בקרוב, תשען
אלי ככל שתחפוץ".
ואני מביט בו בתחושת ביטחון, זורק מילת " תודה" ומפנה לך את
גבי.
השעה כבר מאוחרת, השמש כבר שקעה. מביט לעבר הרי החושך ויודע
שאי שם. ישנו מקום  שאדם חשוב נמצא. ובקרוב אני אגיע לשם עם
פרחי -בר עטופים בצלופן, כיפה מעל ראשי, תפילת קדיש בכיסי,
ושני ניירות להבדלת חיים.
ויודע , לאכזבתי, בתוך תוכי , כי זה המקום בו נגמרות אצלי כל
המילים