אני מסתכל החוצה, השמיים כחולים ובהירים, חסרי עננים. כאן
בפנים הכל מכוסה בערפל.
יש מולי מסך ערפל אפור, סמיך שאי אפשר לראות דרכו. מדי פעם
רואים שרידים של אנושות, עד שהם נעלמים חזרה לתוך הערפל.
השמש מאירה בחוץ את הכל בצהוב מחמם. אבל אצלי רוחות בלתי נראות
מקפיאות את כל גופי.
אני קם, מחפש מפלט.
אצלי כל הצמחים נובלים, והצבע נוזל מהם עד שהם מתים לחלוטין.
אין דרך לברוח, הכל מכוסה בערפל. מכל כיוון, בכל צעד. אותו
ערפל שמאיים לחנוק. שכבר חונק.. את המוח במחשבות אפורות.
גלים של ערפל ממשיכים להכות ללא רחמים. הצבע נזל גם מהאדמה
שמתחתי.
אני פותח את העיניים, בוהה בתקרה עוד קצת, ועדיין שמש בחוץ.
ועדיין כלום לא השתנה. אבל בפנים הכל עדיין מחניק וקר, לא נותן
פרטיות. בפנים.
איפה הם? האנשים עם הצבע. הם לקחו את כל הצבע ולא השאירו לי
אפילו קצת.
אפילו היא. היא לא יכולה להחזיר לי את הצבע גם אם היא תרצה,
וגם אם היא תאהב אותי באמת, כמו שהיא אומרת.
המוזיקה שמתנגנת קרוב אלי, היא אפורה. התמונות השמחות מפעם, גם
הן איבדו את הצבע והפכו לאפורות. נשארו שם אנשים שמחים באפור,
עם חיוכים אפורים על רקע אפור.
רק הבדידות נשארה אפורה כמו קודם. צורתה לא השתנה.אבל יותר כוח
היא קיבלה מהסביבה החדשה-ישנה.

ואני לוקח דלי של צבע אפור. מנסה לערבב אותו עם גוון אפור אחר.
מחפש עוד כמה גוונים אפורים מהסביבה, ומתחיל לצייר לי את העולם
שלי מחדש. העולם האפור שלי. בו אני קובע איך כל דבר נראה.
עולם אפור מופלא. שלי.