יום שישי השעה 16.00.
אני יושב בחדרי בישיבה, הרעד המוכר, הרוח הפורצת,
הכמיהה לכתיבה, הנפש חפצה להתבטאת.
נטלתי דף ועט, להעלות על הדף, שחור על גבי לבן, את אשר על דל
מחשבתי.
אני לא חושב קודם, רק כותב מה שאני חש בלבי.


xxx

ישבנו בחדרך החשוך, על מסך המחשב ריצד סרט בדיוני, מטריקס.
עולם וירטואלי של כאילו, עולם מופלא הנותן למחשבות לגלוש
למימדים נוספים, לתת לשכל לאבד את רסן הקיבעון המחשבתי, להיסחף
למחוזות של עומק הגיוני בלתי מתפשר.
ואז שאלת אותי "אם תעזוב, למה תתגעגע יותר מהכל?"
שאלה קשה שאלת, חבר.
אתה רוצה שאגיד לך מה תמצית הקסם בחיי אלו? אלו רגעים
נוסטלגיים ישארו חקוקים בי כבאבן, חרוטים כבמחרטת ברזל על לב
אבן רכרוכי?
הרי לעולם לא הרגשת מתיקות של הבנה ב"פשט ברמב"ם".
הלא בחייך לא חשת סיפוק של "עוד דף גמרא".
אבל כן, אנסה להעביר לך חוויה אחרת, רגשית, עמוקה, שתסחף אף
אותך אל מחוזות הוויתי.

שבת.
האור בביתנו כבה, לא ניתן לבדוק, אולי זה קצר חשמלי, שמא מתח
גבוה, אולי סתם זרם חשמלי שפסק, מותיר אותנו באפילה.
אבל הנרות בצד למעלה, בפינת החדר, מנצנצות באור כתום בהיר
ונוגה. מרצדות, מותירות צללים כסופים על הקיר ממול. השלווה
והרוגע הופכים ממשיים יותר, חוסר האונים מוביל אל ההרפיה
הקסומה.
יושבים מאוחדים, משפחה גדולה, האבא בראש השולחן, האמא מעברו
השני, שיחות שקטות על חוויות קטנות מהשבוע שחלף, רוגע פנימי
משתלט על האפרוריות שהותירו ימי החולין. וכשסעודת השבת
מסתיימת, תחושת השובע הגשמי מותירה רק רעבון רוחני, צלילים
משתפכים בחדר.
אחים ואחיות בהרמוניה משפחתית עדינה, מיתרים חבויים בלב כל
אחד, מילות הפיוט פורטות עליהם, פריטה חרישית ואצילית.
י-ה אכסוף נועם שבת...
נפשי חולת אהבתך, אלוהים.
צמאה נפשי לאלוהים, אל א-ל חי...
איזה ניגון יכול לרומם נשמה אל דרגת כיסופין וערגה אל מעבר
לחולין. רגעים רוחניים. כל אחד יכול למשש את הרגש בין
אצבעותיו, מנסה לתפוס ממנו משהו בטרם יחמוק, בטרם תחלוף השעה
היפה הזאת. להותיר ממנו משהו על לב כמהה.
רגעים בלתי נשכחים, ליל שבת חורפי, בביתנו הפשוט.


xxx

סיימתי לכתוב, השעה 16.30. התארגנתי במהירות לקראת שבת.
נכנסה שבת, תפילה בבית הכנסת, אני שב לביתי.
הרגשה מוזרה במעלה המדרגות אל הקומה הראשונה.
פותח את הדלת - חושך.
הייתי זקוק לעבור את מפתן הדלת בכדי להיות משוכנע בהרגשתי.
כאילו, מישהו מחטיף לי סטירת לחי מצלצלת. המציאות בפני.
חלום קסום ושברו.
סעודת שבת הסתיימה, עצרתי בעצמי לא להזרים את תחושותי הכאובות
בדיו שחור.
עד שיצאה שבת, התישבתי לכתוב שוב.

xxx

החושך היה סמיך ודביק, מכביד. חודר לעיניים ומותיר אותן
כבויות.
הנרות נצצו בפינת החדר למעלה במקומן הקבוע, אור נוגה מקרין
תחושת דיכאון ואבל. הצללים על הקיר שממול ריצדו באכזריות, נעים
בפראות בעולם של שחור כתמתם. הרגשה חנוקה של חדלון, של חוסר
אונים, של שלשלאות כבדות אוסרות את הלב ברעש מחריש אוזניים.
סועדים בחושך, ממלמלים סיפורים קצרים אגביים, חוסר עניין, לב
במחשך.
מנסים להתחיל ניגון כשלהו, עצוב. למה?
אוירה נוגה לא מניחה להיסחף לזמירות עליזות.
נפשי חולת אהבתך, אלוהים.
חולה, חולת אהבתך... מתי תבריא? אלוהים.
בא נחדל לחבק חיבוק אוהב, בא נתחיל להניח לדברים לזרום
כהוויתם.
הרומן הארוך בינינו עומד להסתיים.
ההצגה שביימת כאן הלילה, נותנת לי לחוש את עומק הפרידה ורדידות
הקשר.
ביקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיהו ולא מצאתיהו.