אחרי עוד יום בשנה הכי מאושרת בחיי אני חוזר לדירתנו המשותפת,
שלי ושלה. כל השנה שמחה לא עזבה אותי, עיניי ברקו. חייכתי
לזרים באוטובוס, חייכתי לילדים קטנים; בתורים ארוכים בבנקים
הייתי נותן לאנשים מבוגרים להיכנס לפניי. בדרך לביתנו עברתי
דרך גן ציבורי קטן. ציפור שחורה כתומת מקור הביטה עלי בסקרנות
בעיניי החרוז שלה. שאלתי לשלומה, היא הפנתה לי עורף וקפצה לה
הלאה. המשכתי ללכת, חוצה את הגן, עולה במדרגות אל ביתנו. איש
בעוד יום בשנה הכי מאושרת בחייו.
אני פותח את הדלת ונכנס. החלון הגדול בסלון מוגף בתריסים,
בריכות אור קטנות פורצות מבעד החריצים ומקפצות על הרצפה. ציוץ
ציפורים. אני נזכר בציפור כתומת המקור שהפנתה לי עורף. על
שולחן הקפה מאפרה, בתוכה שאר סיגריה, כמו עץ גמדי באמצע מדבר
שחור. כוס יין לימין ממאפרה, קרוב יותר לספה. כוס יין משמאל
למאפרה, קרוב יותר לכורסא. על הכורסא מעיל גברי, כמו תו צורם
במנגינת מחשבותיי. מהחדר הסמוך נשמע צחוקה, אחר כך מלמול גברי,
אחר כך שוב צחוקה. אני עושה כמה צעדים לכיוון הדלת מולי ואז
נדמה לי שאני שומע לחש, מדמיין אותה מקרבת את שפתיה לאוזנו.
אני נעצר. במקום להמשיך הלאה ולפתוח את הדלת, אני מתיישב על
הכורסא. הדביל המאושר שליווה אותי בשנה האחרונה לכל מקום מסתתר
בפינה, משתתק. שוב, כמו ציפור כתומת מקור שהפנתה לי עורף. אני
מביט על השולחן. מקרב את המאפרה אליי. פילטר קרטון. אני מרים
אותו. הצד השני חרוך, מעוך, ייצור שתועלתו הסתיימה. נזרק למדבר
השחור לבדו מותיר רק זיכרון של ניחוח מריחואנה חמוץ-מתוק. צחוק
בחדר השני. אני נזכר איך היא מחליקה את היד בשיערה השחור. היא
ביום שמש בהיר, ים, עננים לבנים בשמי תכלת. אני מסתכל עליה
עומדת ממקום מושבי, מסונוור. אני נזכר בה כאן בדירה, בגופייה
ומכנסיים קצרות, מחייכת, פורקת את חפציה מארגזי קרטון, מתחילה
חיים חדשים איתי.
על השולחן, בין כוס היין השמאלית למאפרה, מצית פלסטיק זולה
בצבע כחול. כשאני מטה אותה על הצד, הנוזל בתוכה נוטה גם הוא
בעצלתיים, כדרכם של נוזלים. הכל כהרגלו בעולם המצתים. צחוק
מהחדר השני. מילים לא ברורות בקול גברי. מילים לא ברורות בקולה
שלה. להתקרב לדלת, להצמיד אוזן לחור המנעול ולצותת? להתפרץ
בסערה, אולי למצוא אותם שוכבים ערומים על המיטה, מעבירים
ג'וינט ביניהם וצוחקים?
שנה שלמה אני חי את חיי בלי לחשוב למה חי אותם. שנה שלמה אני
מדבר והמילים יוצאות לי בדיוק כמו שרציתי שיצאו. כבר שנה שלמה
ערבי קיץ לא גורמים לי להרגיש לבד. הכוס שלידי ריקה. על תחתיתה
של הכוס שבצידה השני של המאפרה נשאר קצת יין. אני מתבונן בה
ונזכר בדרכה למשוך תענוגות ולהשאיר אחריה סימנים של חוסר
שלמות: משקאות בתחתיות הכוסות, שאריות על צלחות, ספרים פתוחים
שהתהפכו על גבם ונשארו כך לנצח, מיילס דיוויס שמנגן בתוגה הרבה
אחרי שעזבה את הבית. חידות לא פתורות שהיא מפזרת סביבה, כמו
ציפור שבוחנת אותך בקפידה ומפנה לך עורף, ממשיכה הלאה בענייניה
המסתוריים. שוב הקול שלו אומר משהו והיא צוחקת.
האם על אדם לפתור את החידות שמטיל עליו הגורל באכזריות, או
שאולי עדיף לו לשכוח ולהסתובב על עקבותיו, להתעלם מסימנים
מסתוריים, להתעלם מהצלילים שבוקעים מעבר לדלת. להמשיך לחיות
בחייו, עד שיום אחד החידה תיפתר מעצמה, או שאולי תיעלם ותימוג,
כאילו כלל לא הייתה חידה, והיין בתחתית הכוס היה רק יין בתחתית
הכוס, וצחוק מעבר לדלת היה רק צחוק מעבר לדלת, ומעיל של גבר זר
על הכורסא היה רק מעיל של מכר וותיק שקפץ לבקר באמצע היום
לשיחה קלילה. אני מביט על המעיל. חום, תלאי בד על המרפקים. אני
מדמיין את מגע הבטנה שלו, אני מדמיין את הכיס הפנימית ממנה הוא
הוציא את המצית הכחולה ואת נייר הגלגול, את ידיו המאומנות
מגלגלות את הג'וינט, תנועת לשון מהירה על קצה הנייר, איך הוא
מחליק עליו את האצבעות ומצית. איך היא מסתכלת עליו בעיניה
הירוקות הגדולות. עיניה. עוד חידה בלתי פתורה.
אני קם. אני מסתכל על בריכות האור על הרצפה שהולכות וקטנות.
השעה ארבע בצהריים. השנה היפה ביותר בחיי הסתיימה. מאחוריי דלת
ומאחוריה קול נשי אומר משהו והפעם אני מצליח להבין את המילים.
היא אומרת: "נראה לי ששמעתי מישהו בסלון." אני שומע אותו
ממלמל, לא ברור מה. בקצה המסדרון דלת אחרת, דלת לבריחה מחידות
אינסופיות, דלת אל השכחה. אני לוקח את המעיל שעל גב הכורסא,
אני לובש אותו. שרוולים קצת ארוכים מידי, המעיל קצת יותר מידי
רחב. ריח של גבר זר. אני פונה אל המסדרון ואני פותח את דלת,
יוצא, סוגר אותה בעדינות וממשיך לרדת מטה במדרגות. היא תדע
שהייתי כאן, אבל לא איכפת לי, כי השנה הכי יפה בחיי הסתיימה,
ציפורי כתומי מקור נעלמו ואת מקומן תתפוס בקרוב בדידות של
ערבים אביביים מלאי פריחה.