New Stage - Go To Main Page


"ראית את החדש?" אורנה התעניינה, סבטלנה הינהנה לאות הסכמה
והמשיכה לשתות את הקפה המתוק מדי שיש בקפיטריה. "הוא כבר שחור"
אורנה היא המשיכה לדבר, וסבטלנה רק גיחכה. "אז הוא יתאקלם מהר
יותר" נהמה לעברה.





עברתי על פני האנשים ששכבו שם, מסתכל על התגים שהיו על המיטות,
שמות ופרטים מזהים. עברתי לחדר השני, הבלתי מזוהים שכבו שם.
אנשים שנפצעו בתאונה ואף אחד לא בא לשאול עליהם ולא נמצאו
עליהם תעודות מזהות. האנשים שם היו הכי מעניינים, יכולתי
להמציא עליהם סיפורים במשך שעות, על החיים שלהם, שהיו, שיהיו
על הכל.
אחת ששכבה שם, כזאת חמודה, אולי בת 17, נראתה צעירה כל כך, ממש
פרח בשיא לבלובו. היה לה שיער שחור כמו המוות ועיניים ירוקות
כמו עלה צעיר, קראתי לה ורד, כי בשבילי היא הייתה פרח. היא לא
דיברה, אף פעם, ואני הייתי רק יושב שם שעות וחולם את החיים
שלה. איך שהיא הייתה תלמידה מצטיינת והיו לה מלא חברות וכולם
אהבו אותה, ואז יום אחד היא נסעה עם ההורים והייתה תאונה ורק
היא שרדה, ובגלל זה לא באו לבקש אתה, כי כולם מתו כבר. ואולי
גם בגלל זה היא ככה, כי היא בהלם.
דמייני שהיא כמו בל מהיפה והחיה, רק שהשושנה שייכת לה, וברגע
שהשושנה תיבול משהו נורא יקרה. הנחתי לה לי המיטה אגרטל קטן,
ושמתי לה ורד אדום ויפה, כדי שתוכל להריח אותו.





"תעשה מה שאתה רוצה, רק אל תשאיר סימנים. זה ברור?"
הבריון הנהן ונהם, הוא היה עצבני וחסר מנוחה. כבר חצי שנה שלא
שכב עם אישה.
"קח" האח זרק לעברו קופסת ווזלין והזכיר לו, עשרים דקות, לא
יותר.





הוא הסתכל סביבו. על השולחן הקטן היה מונח אגרטל זכוכית עדין
ובתוכו ורד אחד, הוא נהם והניח את קופסת הווזלין על השולחן.
הוא אנס אותה, חדר אילה שוב ושוב, הוא דיבר אליה, אמר שהיא
הזיון הכי טוב שהיה לו בהרבה זמן, ליקק לה את האוזן ומשך לה
בשערות. מדי פעם הפך אותה על הבטן והמשיך לאנוס אותה. אחרי
עשרים דקות הוא קם באלימות מהמיטה ומשך את מכנסיו, מפיל תוך
כדי את האגרטל מהשולחן.
רעש הניפוץ הזניק את האח שבא מהחדר השני במהירות. "טיפש! אני
יכול לאבד את העבודה שלי בגלל זה! תביא את הכסף ותזדיין
מכאן."





חיה בתוך זכוכית, רואה ושומעת הכל, אבל לא מרגישה, מתה מבחינת
כולם. הנער הנחמד ששומר עלינו בשעות הבוקר תמיד מביט בי ומחייך
אלי, הוא אפילו ממלמל אלי דברים שאני לא יכולה לשמוע, פעם הוא
ישב לידי ודיבר איתי קצת, קרא לי ורד. זה היה נחמד, דמיינתי את
שלגייה, שובת בתוך ארון זכוכית עם ורד קטן בידה, השיער התאים,
שחור כעורב. אהבתי לחלום שם, הרי לא היה לי שום דבר אחר לעשות,
אז חלמתי חיים של אנשים אחרים, לפעמים אפילו את שלי, איך הם
היו יכולים להיות.
אדם נכנס לחדר, מלמל משהו, לא באמת הבנתי אותו עד שהוא התחיל
להוריד את הבגדים, הרים את הכותונת שלי וחדר אלי בבת אחת.
הרגשתי את עצמי נקרעת, צרחתי עד שלא יכולתי יותר, אבל איש לא
שמע. הוא הפך אותי, וקרע אותי שוב, הרגשתי את איברי הפנמיים
נקרעים, קיללתי אותו וצרחתי, אך הקול אינו נשמע. בכיתי עד
שנגמרו הדמעות, אבל עיני נותרו יבשות.
קול נפץ חזק נשמע והבחור התעצבן. הוא התכופף לנשק לי, מעבר
לכתפו ראיתי את הלילה, כוכב נפל.
הכוכב הייתי אני.





הגעתי למחרת בבוקר, כשהוציאו אותה מהחדר. אמרו לי שהיא מתה, לא
יודעים למה.
המיטה שלה נשארה ריקה למשך הרבה מאוד זמן, עד שהביאו אחת חדשה,
קראתי לה כלנית.
אני אוהב פרחים. תמיד רציני להיות גנן, לטפל בצמחים. עכשיו אני
עובד בבית לווינשטיין.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 13/5/04 9:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שירה יצחקי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה